אז מהי מלאכת הבית השנואה עלי ביותר? בואו נראה... נדמה לי שבראשית הדירוג, ניצבת הספונג'ה. שונאת לטאטא את הרצפה הדביקה משאריות קרטיב ובמבה – כמה לא אורגאני מצידי, אני יודעת – ואחר כך את טבילת הסמרטוט ומריחת הרצפה שוב ושוב.

במקום השני – שטיפת כלים. תמיד מחכים לי שם בכיור איזה שניים-שלושה בקבוקי שוקו או פטל ריקים למחצה, פלוס כוס קפה שחור שבן זוגי מקפיד לשתות מדי בוקר, פלוס כל שאר החשודים המיידיים.

במקום השלישי – כל ההתעסקות עם הכביסות. להכניס למכונה, להוציא, להכניס למייבש, להוציא, לקפל, להחזיר לארונות וחוזר חלילה, במחזוריות יומיומית סיזיפית.

במקום הרביעי – הבישולים. כן, אני יודעת, זו דווקא אמורה להיות המלאכה המתגמלת ביותר, היצירתית ביותר, אבל איכשהו זה תמיד חוזר בסוף לטבילת השניצלים בביצה ובקמח ובפירורי הלחם, בריחות טיגון בלתי נסבלים ובחיתוך ירקות מייגע. 

כשהייתי בתחילת שנות העשרים לחיי, עבדתי בתור מנקה בתים/עוזרת בית. הייתי מנקה מן הגרועות שפגשתם בחייכם, למרות שעם הזמן פיתחתי לי טכניקות מתוחכמות של מריחה וכיסוי האמת  המרה. מיעטתי להזיז רהיטים, וגם כשעשיתי זאת זה היה רק לאחר שביקשו זאת ממני באופן מפורש. כל מה שלא ניצב בולט בחזית לא זכה ליחס. הכלל היה –לנקות רק את מה שבעלי הבית רואים ושמים אליו לב. במשך התקופה ההיא שכללתי את הטכניקה ולמדתי לסיים ניקיונות ששילמו לי עליהם לפי חמש שעות בתוך שעתיים וחצי לכל היותר, מה שמעיד יותר מכל, אני מניחה, על איכותם הבלתי מתפשרת של ניקיונותיי. 

שנאתי לנקות בתים של אחרים. נכון, כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל תעזבו אתכם מהבולשיט. כשאת דוחפת מברשת ניקוי לתוך בית השימוש של אדם זר ומשפשפת את סרחונותיו וסרחונות בני משפחתו (וסליחה על התיאור הדוחה) – את לא מרגישה שהעבודה הזאת מכבדת אותך במיוחד. את מרגישה מושפלת, עלובה, בלתי נראית. זו מן הסתם הסיבה לכך שברבות הימים, בפרקי הזמן הקצרים שבו העסקתי מנקות בעצמי, התייחסתי אליהן בחרדת קודש, כמעט. לא העזתי לבקש מהן או להעיר להן על דבר, מכיוון שידעתי: הנשים האלו עובדות קשה בשביל הכסף שלהן, כמאמר שירה של דונה סאמר.

בשנים האחרונות אין לי מנקה. בצוק העיתים והאוברדראפט, זו הייתה המותרה (ככה אומרים?) הראשונה שוויתרנו עליה. וכך שבתי לביצוע מלא של התפקידים שמתחרים בינם לבין עצמם מי השנוא עלי ביותר. נכון, אמנם, שלנקות את הבית שלך עצמך זה איכשהו פחות גרוע מלנקות בתים של אחרים. לא פחות מתיש, לא פחות משמים, אבל הלכלוך שלך, מעשה ידיך. קצת כמו המשוואה בין (ושוב, סליחה על הדימוי המגעיל) החלפת חיתול לתינוק שלך מול החלפתו לתינוק של מישהו אחר. ככה זה בעולם, הקקי שלנו ושל יוצאי חלצינו תמיד יהיה קביל יותר בעינינו. אבל בכל זאת, אני עורגת, למרבה הבושה, לימים שבהם אוכל לחזור ולהעסיק מישהו אחר בניקיון ביתי. ועד אז – אמשיך לעשות את מה שאני ממש לא יודעת לעשות הכי טוב – לבצע את מלאכות החיים האלו בחוסר תשוקה מוחלט.