בהיכנסי לאולם הקולנוע אתמול, עם פופקורן ושתייה הכרחיים להנאה מושלמת

לא התפלאתי לראות קהל של בני כמעט שלושים, שמנמנים, בזוגות. הרי מדובר באינדיאנה ג'ונס שחוזר פתאום אחרי שנים וחוץ מזה זה פשוט סרט של שפילברג המבטיח תמיד חוויה, אולי לא תמיד מהנה אבל תמיד חוויה.

בתור ילדה, נדמו לי סרטי אינדיאנה ג'ונס כסרטים לכל דבר ולא "סרט לילדים" (יכול להיות שתייגתי אז את כל מה שאינו מצוייר כסרט לגדולים), ובכל זאת, מפליא במקצת היה לראות בשורה לפני חבורת קשישים, חשבתי שהם זוכרים חסד נעורים לגיבור בעוד אני ושכמותי באנו לחזות בסרט מן המניין שההבדל בינו לסרטים אחרים, שאנחנו קהל היעד שלהם, הוא תרבותי בלבד (ההבדל שבין בלוקבאסטר אמריקאי לסרט גרמני עם ערך מוסף איטי)

אלא שמיד בתחלת הסרט, כאשר מופיעה לראשונה דמותה הגרוטסקית של הקולונלית הרוסיה המרושעת, בגילומה המשעשע של קייט בלאנשט,

על כל הסטריאוטיפים הקולנועיים/קומיקסאיים השטחיים העלולים להתלוות לקולונלית רוסיה מרושעת, קארה שחור פאם-פטאלי, מדים צמודים, כפפות גומי שחורות, חרב ומבמטא רוסי כבד...מובן, מעבר לכל ספק, שמדובר בסרט ילדים של ממש ופתאום נוכחותם הגורפת של מבוגרים באולם, כולל הקשישים, נראית תמוהה למדי ונעשה ברור שכולנו כלואים באותו האולם מטעמי רטרו. אם נכנסנו מלאי חדוות רטרו וציפייה להינות, הרי שאחרי דקה וחצי לתוך הסרט ברור שהסרט מיועד לנו, אוהדי אינדיאנה, בקריצה בלבד ואין שום סיכוי שנהנה ממנו באמת, שכן אינדיאנה פונה גם היום למי שפנה אז, בני 9. אינדיאנה, עבור בני גילי, שגילו את מורכבות החיים נטולי המסתורין, הוא לא יותר מדמות קומיקס שטוחה שהפליאה את ילדותינו. 

הבעיה גלומה בכך ש"אינדיאנה ג'ונס וגולגולת הבדולח", מודע לעצמו היטב כמוצר קולנועי נוסטלגי ומנסה בכוח לשמר את עצמו ככזה, בדומה לחבילות השוקולד החדשות/ישנות של "עלית" המציגות את העטיפה הישנה בתוך אריזה חדשה ונוצצת..."אינדיאנה ג'ונס וגולגולת הבדולח" לא מצליח לגשר על הפער בין הישן האהוב והחדש ההכרחי, הוא מתנדנד באמצע כשהדבר היחיד שהופך אותו לחדש ומפתה הוא עצם הפצתו בהווה. 

אנחנו פוגשים לראשונה באינדיאנה הוותיק כצללית של עצמו, חובש את הכובע המיתולוגי שלו, וברור שזוהי דמות שחוזרת להופעת איחוד בקולנוע ולא דמות שעלינו להכירה מבראשית על לבטיה וגינוניה, ז"א שהסרט ינסה לכל אורכו להצדיק את חזרתו של המיתוס אלינו ולשם כך עלינו להיות מוכנים להתחבק איתו שוב, לרצות אותו. בשביל לרצות בו שוב דרושה לנו עלילה סוחפת שדמות שטוחה כאינדיאנה, שכל יעודה להביא את צופיה אל איזושהי גולגולת שתעולל כשפים ברודפי בצע למיניהם, תתקשה לספק לנו. אבל כנראה שהיוצרים הסתפקו בכך שרצינו לקנות כרטיס. הרגשה חמוצה שכזאת בתחילתו של סרט מקשה על המשך הצפייה בו.

יש לא מעט חינניות הגלומה באיפיונו של אינדיאנה המבוגר כארכיאולוג-על שמודע לעצמו ולכן כואב לו כשהוא נופל ולפעמים, בין קפיצות מושלמות על פיגומים ועמודים, הוא אף מפספס

אבל הסרט מנסה להיות בו בזמן הרפתקאה מהימנה ומרתקת ומוצר רטרו הנאמן לסרטים שנעשו בשנות השמונים והתוצאה המבלבלת מוטחת בפרצופם של בני השלושים הרעבים להרפתקה שנעלמה בילדותם.

היום, בשונה מפעם, סרט הרפתקאות המתחולל כולו באולפן קרטוני וצפוף אינו משכנע וגורם לבידול בין הצופה לחוויה הקולנועית שהוא מנסה לעבור. אסור לצופה לנסות לצלוח סרט הוליוודי, הישגם המשמעותי ביותר של סרטים הוליוודיים הוא שאיבת מודעותו ורגשותיו של כל צופה למשך הצפייה כולה באופן כזה שגם אם לא אהב את הסרט הוא רותק אליו לגמרי. 

אם כך, לא ברור אם עלי להינות מסרט ה"כאילו פעם" הזה ומהבדיחות הסגנוניות שלו או להינות מחווית הסרט עצמו.הרטרו מסתכם בלראות שוב סיקוונס של מטוס על פני מפה (אינדיאנה יוצא לערי הזהב הנסתרות לאחר שפתר חידה מטופשת כלשהי בשפה בלתי מובנת), דימוי קולנועי ישן וחמוד שקולנוענים רבים חוזרים אליו היום לשם הבדיחה. חווית הסרט עצמו מצליחה לסחוף, בין אם זה בגלל תסריט דלוח או בגלל שהסרט מיועד לפני הכל לילדים בני 9 והם לא צריכים יותר מכמה מפות בשפת חרטומים ונמלים טורפות כדי להינות. 

אבל מדובר בסרט לילדים שלא עומד בסטנדרטים הטכנולוגיים של הקולנוע היום, הוא פשוט נראה זול ולילדים בני 9 של שנות האלפיים קשה להינות מסרט שנראה זול ומיושן ושהריגושים בו (כמו גולגולת הבדולח) נראים מפלסטיק, גם אם יש לזה צידוק איקוני. דלותו העלילתית של הסרט משמימה, לא בגלל חוסר בטוויסטים אלא בגלל סתמיותם (עוד חידה בסימנים ועוד אחת...). אפילו סצנה מפתיעה בלב איזור ניסויים אטומיים לא מצליחה לעורר רגש מובהק וזאת למרות כשרונו של שפילברג לייצר רגעים קולנועיים מרגשים, מצחיקים ומפתיעים (כמו הפגישה בין אינדיאנה האב לאהבתו הישנה מריון, הבחירה ללהק שחקנית מבוגרת לתפקיד, שכנראה גלמה את מריון הצעירה בסרטים הקודמים, היא מרתקת ומרגשת הרבה יותר מסתם פוליטיקלי קורקט). חשוב לציין שמרדפי המכוניות והיריות, בכמות עצומה בסרט, מבהירה שוב שלבנות צעירות אין כמעט מה לחפש בקולנוע חוץ מקומדיות רומנטיות, המיועדות להן כמעט בלבד, שכן הקולנוע נעשה ע"י גברים ומיועד קודם כל לגברים (רוב בנות המין היפה משתעממות אחרי דקה של יריות לכל הכיוונים) עולה השאלה, האם עלילה טובה חייבת דם והתשובה כנראה חיובית אבל האמצעים שנויים במחלוקת. 

בסופו של דבר אין ב"אינדיאנה ג'ונס וגולגולת הבדולח" שום ניצוץ, לא ניכר שיוצריו נהנו לעשותו אלא יותר שהתאמצו להצדיק את קיומו ולגרוף עוד כמה מליוני דולארים. 

יאמר לזכותו של שפילברג שהוא קולנוען עם אובססיה

כמו כל קולנוען טוב, יש לשפילברג סיבה לעשות קולנוע וזו, כנראה, האובססיה שלו לחייזרים

אם מסתכלים היטב ניתן למצוא אותם גם ב"רשימת שינדלר"...