בנעורי למדתי אומנות בתיכון הזוי בתל אביב. בית הספר נסגר מאז, אבל כמה דברים אני נושאת עימי מאותה תקופה.

זכורה לי מורה לספרות, משוגעת אבל מעולה, ישבתי באחד השיעורים, והיא לימדה על ביאליק אולי, אני קראתי בהחבא את "אומנות האהבה" של אריך פרום.

בשלב כלשהוא, היא ראתה שאני קוראת, והתעניינה בספר, שלפה את הספר מידי ובזמן שנותר עד הצילצול היא ספרה על הספר הזה, על אריך פרום ועל החשיבות שלו.

זה שיעור ספרות.

אחד המורים שלי לציור, אדווין סלומון, איש מבוגר ומכובד לכל הדעות, הפסיק יום אחד לדבר איתי.

במשך שבוע הוא גירש אותי מעל פניו ושלח לי שליחים בדמות חבריי לכיתה שהודיעו לי שעד שאתלה את ציורי הוא לא ידבר איתי, אני צריכה ללמוד לקבל את מה שאני עושה.

בסוף נכנעתי, הציור נתלה,

ובסוף גם הצלחתי למצוא כמה דברים טובים באותו ציור.

זה  שיעור בקבלה עצמית.

בשנה האחרונה, לקראת הבגרות בציור, הוחלט במשרד החינוך שהנושא של הציורים צריך להיות על "איכות הסביבה"

באתי נרעשת וכועסת לאדווין, ואמרתי לו, אבל איך מגבילים אותנו, זה בגרות בציור, ומה זה הנושא המשעמם הזה???

אדוין חייך אלי את החיוך השובב שלו ואמר לי, אני רוצה לספר לך סיפור

"את הרי יודעת שאני מצייר רק חיות, לפני כמה שנים היתה תחרות על ציורים בנושא התנך, לקחתי את אחד הציורים שלי, נתתי לו שם של סיפור תנכי וזכיתי במקום הראשון בתחרות"

זה שיעור בלדעת איך להיות אתה עצמך.

הציור שעשיתי לבסוף היה טריפטיכון, צד אחד שלו היה אבסטראקטי, הצד שני גבר בגבו לצופה כבול, והציור האמצעי הגדול, היה אישה שיולדת חרציות.

הגעתי לסטודיו, ומבטי נפל על הציורים שהוצגו שם על ידי חברי לכיתה,

ואני רואה ציורי נוף, ואני רואה ציורים של פחים וציורים של חיות.

והכל צנוע ונאיבי ורגוע, ורק אני עם שלושת הציורים המטורפים שלי.

בלי הפרפרים

ובלי הפרחים

ובלי טיפת נאיביות

ונתקפתי בהלה, איך אני אציג את מה שעשיתי?

זה כל כך שונה, וכל כך אישי, ומי יבין את זה בכלל?

וכמעט ארזתי את כל חפצי.

נשארתי,

הצגתי,

כמה מחברי לכיתה התפעמו, הרוב לא הבינו,

וזה היה עוד שיעור...