| לפני שישה שבועות החלה שביתת הסטודנטים. יש סטודנטים שהלכו לים, יש כאלה שישנו עד מאוחר, יש שראו טלוויזיה ויש שעבדו יותר שעות בשביל הטיול הגדול בקיץ.
אני פתחתי לראשונה בחיי בלוג. מכאן הדרך להתמכרות מוחלטת הייתה קצרה.
הקשר בינינו העמיק ומילא את כל שעות הפנאי שלי, את כל שעות הערות ולפעמים גם את שעות השינה בחלומות עלייך.
אתמול, בלוג יקר, נגמרה השביתה. חזרתי ללמוד.
חשבתי שזה לא ישנה דבר בקשר בינינו, חשבתי שאגיע הביתה והכול יהיה כמו תמיד.
אני עדיין אוהבת אותך באמת. באמת שזה לא אתה, זאת אני. אני מצטערת שנרדמתי באמצע הייתי עייפה בחיי. הגעתי הביתה ולפני שהספקתי לגשת אל המחשב פשוט נרדמתי מול הטלוויזיה בתשע וחצי בערב...
התעוררתי כעבור 13 שעות תמימות מלאת ייסורי מצפון על לילה אבוד. בלוג יקר אל תכעס עליי. אני מבטיחה להשתדל יותר. נעבוד על הקשר, אני אמשיך להשקיע בך. אני מבטיחה שבשבת אני אפצה אותך, אם אני לא אצטרך לשבת על העבודה הסמינריונית או על הפרויקט בתקשורת.
בלוג רגע אל תלך, למה אתה כועס? לאיפה אתה הולך? למה לאמא שלך? מה היא תגיד עליי?
חכה... |