לפני כמה זמן התפרסמה בעיתון כלשהו רשימה שתארה כפאשיסטי את המאבק במעשנים - מאבק שקיבל לאחרונה חיזוק בדמותו של החוק החדש נגד עישון במקומות ציבוריים.

זמן מה קודם לכן יצא לי לשמוע דו-שיח שהתנהל בתכנית רדיו פריים-טיימית. במהלכו התייחסו המשתתפים אל החוק החדש בזלזול מוחלט. הם העלו על נס את חוסר ההיגיון שבו (לדעתם) והביעו בריש גלי את תקוותם ואמונתם העמוקה שהחוק לא יכובד ולא יתפוס.

לא היו אלה המקרים היחידים בהם הפגינו אוהדי עישון את התחושה שהם מיעוט נרדף, את זלזולם בחוק החדש ואת כוונותיהם לצפצף עליו. אילולא היו המעשנים רומסים ברגל גסה את החוק החדש אולי לא הייתי מרגיש צורך לכתוב את הדברים האלו. מותר לבטא זלזול בחוק, מותר להרגיש מיעוט נרדף. לעבור על החוק - זה כבר סיפור אחר. במיוחד כאשר מדובר בחוק שבאופן מובהק בא להגן על ציבור מסוים (הלא מעשנים) מהנזק שגורם לו ציבור אחר (המעשנים). ולא, עבריינות העישון במקומות ציבוריים אינה עומדת באותו לֶבֶל של נסיעה במהירות של 100 קמ"ש בכביש שבו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש.

איכשהו, נוצר כאן, בעקבות החוק, מין ויכוח שלמראית עין הוא די סימטרי. בויכוח זה מעמידים המעשנים את הפגיעה בהם - איסור העישון שנקבע בחוק החדש, מול הפגיעה בלא-מעשנים כאשר מתקיים עישון במקומות ציבוריים (טרם, ולצערנו, גם אחרי החוק). הטיעון הזה הוא חוצפה ממדרגה ראשונה - חוצפה שבהחלט ניתן לצפות לה ממי שמסוגל להפריח ענני עשן מסריח בסביבה - בכלל זה מבנה סגור - שבה שוהים אנשים נוספים שאינם מעשנים. זוהי חוצפתו של הזאב המתלונן שהגנה על הטלה פוגעת בו משום שכתוצאה מכך הוא נותר רעב.

גבירותיי ורבותיי, הגיע הזמן לשים את העישון הציבורי במקום הראוי לו. עישון בציבור הוא אקט של אלימות. כשאדם מעשן בציבור, חודר העשן שהוא מפיץ למרחב הפיזי של הסובבים אותו בניגוד לרצונם - חד וחלק. הוא חודר לריאותיהם, לעיניהם; הוא דבק בבגדיהם ובשיערם. המעשן מייצר חלקיקים מוצקים שבאופן בלתי נמנע פוגעים פיזית באנשים אחרים; בבריאותם; בנוחותם הפיזית.

תחשבו על זה: העישון הוא בעצם אקט האלימות היחידי הלגיטימי בחברה האנושית בת זמננו. שירוש האלימות הוא אחד המאפיינים של חברה מתקדמת.

ואם כבר מזכירים את הנושא הזה: מאפיין נוסף של חברה מתקדמת הוא ניקיון כבישיה ורחובותיה. בעולם השלישי כבישים ורחובות מזוהמים הם חזון נפרץ. החברה המערבית המודרנית לעומת זאת, הצליחה לחנך את אזרחיה - פחות או יותר - שאסור לזהם את רשות הכלל. גם אצלנו, על אף שאנחנו כה מתקשים לוותר על מקומנו בעולם השלישי, ניתן לראות לא מעט רחובות נקיים. אבל אם תביטו היטב על המדרכות, תוכלו לראות אותם. את בדלי הסיגריות. תוכלו למצוא אותם גם בחופים הנקיים ביותר. איכשהו, גם כשלכולם ברור שלא זורקים עטיפת נייר ברחוב, המעשנים לא יחשבו פעמיים לפני שהם ישליכו את הבדל הבוער על המדרכה. במקרה הטוב הם ידרכו עליו על מנת לכבותו. אין ספק: ברחובות ערינו מושלך גם לכלוך שאינו בדלי סיגריות. אבל בעיני רוב האנשים לפחות זהו מעשה פסול - מה גם שעל הלכלוך הזה יכולים להתגבר שרותי הניקיון העירוניים. את הבדלים קצת יותר קשה לאסוף.

אבל את המעשנים זה בטח לא מעניין.

כי העישון, גבירותיי ורבותיי, הוא בלי ספק אחד המנהגים האגואיסטיים ביותר שהמציאה האנושות.

אמנה כאן מספר דוגמאות מניסיוני הפרטי:

בבניין שלי יש לפחות מעשן אחד. אני לא יודע מי הוא. אני הופך מודע לקיומו כאשר אני נכנס למעלית או לחדר המדרגות והם מלאים בעשן סיגריות. בגלל שהחרא הזה, תסלחו לי, לא מסוגל להימנע מעישון במשך חצי הדקה במהלכה הוא משתמש במעלית או במדרגות, דקות ארוכות לאחר מכן, נאלץ כל מי שעובר שם לנשום את עשן הסיגריות שלו.

לצערי, בתקופה האחרונה אני מבלה שעות רבות בבית חולים מסוים, שם מאושפז אחד מיקירי. במסדרון שמחוץ למחלקה קבוע שלט האוסר את העישון. זה לא מפריע למעשנים לקיים את נוהגם האגואיסטי. אמנם, יש ביניהם כאלה שמתחשבים מעט יותר: כשהם מעשנים, הם פותחים חלון, מחזיקים את הסיגריה מחוץ לו ונושפים את העשן החוצה. אבל גם זה לא מותיר את חלל המסדרון נקי מעשן. כי לעשן יש מין תכונה כזאת שהוא מתפשט לכל הכיוונים - גם כשרומזים לו שהוא לא רצוי - תכונה שמעשנים רבים כנראה עוד לא ממש תפסו.

לפני מספר שבועות הלכתי ברחוב. על ספסל ישבו שני גברים חובשי כיפה ושוחחו. שניהם עישנו סיגריות. לצידם שיחקו שני ילדים קטנים - ממש בתוככי ענן העשן שיוצר על ידי האבות ואפף אותם. מיהרתי לחלוף על פניהם, עוצר את נשמתי - כפי שאני עושה בכל פעם שאני חולף בקרבתו של אגואיסט מפריח עשן - ומפנטז על יום שבו יוכלו הרשויות להוציא ילדים מידי הוריהם המכורים.

למרבה הצער, זהו חזון נפרץ: סבתא הדורה המטיילת ברחוב עם נכדה הישוב בעגלה כשהיא מעשנת, זוג הורים מעשנים במכונית כשילדיהם יושבים מאחור וגם הם מעשנים (פאסיבית), ועוד ועוד.

לך תסביר לאותם אבות אגואיסטים או אותן סבתות אגואיסטיות איזה נזק הם גורמים לילדיהם. מה פתאום שהם ירשו למישהו לקחת את הכיף שלהם? בריאות ילדיהם? תרשו לי לגחך.

אפשר עוד להוסיף את הסבל הכרוך בהיחשפות להבל פיו של מעשן - שעות ארוכות לאחר שעישן את הסיגריה האחרונה שלו, או את הדמיון המפתיע בין התנשקות עם מעשנת לבין התנשקות עם מאפרה. אך דומני שגם ללא אלה הודגמה התופעה המכוערת, המכונה עישון, די הצורך.

אם למישהו עוד יש ספק בעניין או שסתם אינו נוהג לבקר בפאבים, אז למען הסר את הספק הזה: החוק החדש הולך ומאבד את אחיזתו. כיסי העבריינות של המעשנים הולכים ומתרחבים. לפני כמה ערבים יצאתי עם חבר לפאב בצפון דיזינגוף. נמלטנו משם זמן קצר לאחר שנכנסנו בשעריו לאחר שהתברר כי בעל הבית חסר אונים מול המעשנים שבפאב שלו. או שאולי סתם לא בא לו להפסיד לקוחות. ניסינו באיזה מועדון אחר ושם, כמו בימים ה(לא) טובים, המקום היה מפוצץ ומלא עשן. נראה היה שכולם מעשנים. לא טרחנו אפילו לנסות ולחפש את בעל הבית. רק במקום השלישי אליו נכנסנו היתה קומה ללא-מעשנים (בנוסף לקומה אחרת למעשנים, כמובן). בקיצור, נראה שהתקוות שעורר החוק בליבותיהם של הלא-מעשנים, שהנה אנו עומדים להפוך ולהיות כאחת המדינות המתקדמות - לפחות מבחינה זו, עולות בעשן, תרתי משמע.

הסיבה לכישלון ההולך ותופח היא, כמובן, אכיפה. אם תתקשרו למשטרה בכדי להתלונן על עישון במקום ציבורי הם יפנו אתכם לעירייה. למה המשטרה לא אוכפת חוק מדינה? לא ברור. כשתתפסו את המוקד של העירייה הם ירשמו את תלונתכם אבל בעצם לעולם לא תדעו אם משהו נעשה בכדי לטפל בה. האכיפה היא חלקית, מדגמית, מקדמית, אקדמית - או כל דבר בלתי יעיל אחר המאפשר למעשנים לשלוף את הסיגריות שלהם בפאבים בעזות מצח הולכת וגוברת וללא חשש.

המלחמה הזאת נראית די אבודה. זה פשוט לא כוחות. מכיוון שאל מול האכיפה הרופפת והרופסת ניצבים לא רק האלימות והאגואיזם המאפיינים את נוהג העישון. לצד אלה ניצבת התכונה הישראלית הנפוצה והמחורבנת (לא רק בקרב המעשנים): התחמנות - תכונה משלימה לסלידתנו מפראייריות. יש חוק חדש? אחלה. בואו נראה איך אפשר לעקוף אותו; בואו נראה איך אפשר לסדר את המדינה שחוקקה את אותו חוק; החוק אומר שאסור לעשן במקומות ציבוריים? אז אומר. ציות לחוקים זה חנוני. מתאים לאנגלים, לאמריקאים, לאירים, לאיסלנדים. אנחנו לא כאלה. אנחנו יצירתיים, מגניבים. אם אפשר לעבור על החוק, אז למה לא? יתרה מכך: אצלנו צפצוף על החוק נחשב לסוג של חברמניות או אפילו אומץ. אולי מבחינת מה שניתן למצוא על מדפי הקניונים אנחנו ברמה של עמי המערב; מבחינת תרבות החוק אנחנו עשרות שנים מאחור. אולי בגלל שכולנו צאצאים לגולים שראו בשלטון ובחוקיו משהו זר, שיש לכבד רק משום הפחד.

בשנים שקדמו לכניסת החוק החדש לתוקפו נמנעתי יותר ויותר מבילוי בפאבים עד שבסופו של דבר הדרתי את רגלי מהם כליל - וזאת למרות שאני אוהב את סוג הבילוי שהם מציעים. ככל שחולף הזמן, ומתבררת קהות שיניו של החוק החדש, אני מתקשה יותר ויותר לשכנע את עצמי לצאת לפאבים. בהתחלה עוד היה לי כוח להילחם. הייתי מתמלא בתחושת סיפוק בכל פעם שמעשנים היו מכבים כמו ילדים סוררים את הסיגריות שלהם - אותן ניסו להסתיר - למשמע פקודתי. אבל עם הזמן הסדק בסכר הלך והתרחב, וכבר לא היה די בפעולות מנע מקומיות. מצטער, לא בא לי להסתובב ולחפש חניה במשך שעה, רק כדי לגלות שבכל הפאבים באזור שולטת עבריינות העישון.

אולי זה פשוט קרה מוקדם מדי. אולי מדינת ישראל עוד לא בשלה לחוק מתקדם כזה - חוק שביום שנכנס לתוקפו באירלנד, למשל,  ניקה את אוויר הפאבים מעשן ללא התחכמויות וללא טריקים ילדותיים של הסתרת הסיגריה מתחת לשולחן הבר. שם המעשנים עומדים בחוץ - ושם, כידוע, הרבה יותר קר. אגב, הדוגמא האירית גם מראה שאפשר יופי לשתות אלכוהול גם ללא עישון - בניגוד לטענותיהם הבכייניות של המעשנים, ש"אי אפשר לשתות אלכוהול בלי סיגריה בצד". תרשו לי לגחך: ליד האירים אנחנו חבורה של תיכוניסטים מתלהבים בכל הקשור לצריכת אלכוהול.

אז אולי באמת החוק הזה הקדים את זמנו. אבל אולי בכדי לסיים בכל זאת בנימה מעט אופטימית יותר אני חייב להודות שבסתר ליבי אני עדיין מייחל בכל זאת לאיזה נס, רגע לפני שהחוק החשוב הזה נחנק בעשן סיגריות; מייחל שלנוכח המצב ההולך ומידרדר, יקום מישהו למעלה - איזה חבר כנסת, אולי אפילו גלעד ארדן, יוזם החוק, וידאג גם להדביק לו כמה שיניים אמיתיות. ואולי אחרי שהקנסות יחסלו כלכלית כמה פאבים ואחרי שכמה מעשנים מגניבים יתרמו את המשכורת שלהם לעיריית ת"א (הי, חבר'ה, אל תתבלבלו: לא אני המניאק פה. אל תשכחו שאנחנו מדברים על עבריינים!) - אולי אז נוכל סוף-סוף לנשום אוויר נקי.