אוטופיה
פתח מילוט.
לכאן אפשר לברוח מטרדות היום-יום.
הרבה קפאין, מוסיקה וספרים, אבל כבר בלי אלכוהול.
פוסטים פופולאריים
-
בפריז, עם ג'ורג' הריסון ובלעדיו
27/11/07 | 4674 צפיות
-
"אני כותב פסקול לעיר דמיונית", ראיון עם מורפלקסיס
8/9/07 | 4324 צפיות
-
הדבק שמאחד את הלילה עם העיר
31/1/09 | 3000 צפיות
-
"אתמול בלילה חלמתי שמישהו אוהב אותי"
23/4/08 | 4543 צפיות
-
ברוס ספרינגסטין, 1982, אמריקנה אחרת
28/7/07 | 3578 צפיות
-
פוסט-איט! (שגרת בוקר)
17/2/08 | 2533 צפיות
פוסטים אחרונים
- הדבק שמאחד את הלילה עם העיר 31/1/09
- מדוע נכחדו הדינוזאורים? 23/1/09
- מכירת חיסול / שמונים ושמונה 17/1/09
- בוקר תלאביבי-עזתי גשום 9/1/09
- שלושה טיפוסים תלאביביים (ושלוש תמונות) 13/12/08
- הדייט המפתיע של ולווט 6/12/08
מיזנטרופיה מתוקה שלי
לכאורה אתה שונא את רוב בני האדם אשר חיים איתנו ואיתך. כל כולם אויב אחד גדול ולא חכם. אפילו הטוב שביניהם - משוך ידיך. אלא שהאמור בעצם לא במין ריגשה שעיקרה קטנוניות ואינטרסים מנוגדים ואוירה עויינת. החיכוכים תמיד יונקים מן הטיפשות הראשונית של החברה, העצבנות הפרימיטיבית, צרות-מוחין, היסטריה מבוזבזת על הבלים קטנים.
דוד אבידן, מתוך שנאה ארוכתטווח
*
תכונה מעניינת, מינזטרופיה. המיזנטרופ מגדיר עצמו דרך השלילי, דרך השנאה, ההימנעות, ההסתייגות. הגדר בה מקיפים עצמם ביבליופילים, פרנקופילים ושאר "פילים" היא גדר עוטפת, שמטרתה לשמור את הדברים האהובים קרובים לעין וללב; ומנגד, הגדר שמקיפה את המיזנטרופים וה"פובים" למיניהם מטרתה הפוכה: הדיפת העולם החיצוני והרחקת הגורם הבלתי-רצוי. אנשים, במקרה דנן.
וזה אחד הדברים המשונים לגבי המיזנטרופיה. היא עשוייה להיתפס אצל אחדים כתכונה חביבה, חמודה. לא לחינם נפוץ הביטוי "מיזנטרופיה חיננית". אנומליה אמיתית: אדם מצהיר על הדיפת המין האנושי מעליו, על הוצאת עצמו ממעגל-הביחד (ככל הניתן), ובכל-זאת נתפס - בדיוק על-ידי אותם אנשים! - כמשהו שראוי לחיבה, אפילו להערכה. אני חושד שהמיזנטרופיה המוחצנת הזו מהדהדת איזה רגש סמוי שיימצא בליבם של רבים. הרצון להתנער ולברוח, להפנות עורף לחברים, לעבודה, אפילו למשפחה, עולה וצץ מדי פעם, ומי מאיתנו לא הרהר לרגע (או יותר) לאמץ את ההימנעות הזו כאורח חיים. לברוח מאחריות, להיות לבד, לא למסור דין-וחשבון. ולמעשה, יש קבוצה גדולה מאוד בקרב האנושות שחיה בדיוק ככה - חיה את חייה בלי אחריות כמעט, בלי חובות - ומדובר כמובן בילדים. ואולי משום-כך אפשר להנהן בחיבה למיזנטרופ, שמגלם בתוכו איזו ילדותיות אבודה, מתפנקת. "אני מיזנטרופ, מותר לי", וקטן כאן המרחק בין התפנקות נסלחת לבין סוציומאטיות. הכל תלוי-נסיבות.
ובכל זאת, ישנם מיזנטרופים נחמדים-באמת. אנשים שחיים את חייהם בגרסה-מוחלשת של שירו של אבידן, לא באמת רואים באנושות אויב, אלא סוג של מטרד הכרחי: האנושות כמסה של פריטים שלא כדאי לצרוך במנות גדולות מדי, כי אז תכונותיה הקולקטיביות- "הטיפשות הראשונית של החברה, העצבנות הפרימיטיבית, צרות מוחין" - עולות לפני השטח. עבור אותם מיזנטרופי-מחמד, המילה "לכאורה" בתחילתו של השיר חשובה מאין-כמוה. ולעתים הם יתגלו בחיים האמיתיים כאנשים נחמדים וקשובים להפליא.
כתבה דבורית שרגל בפוסט הנהדר "ים של אהבה? Not" : כמו שיכול לאבחן כל פסיכולוג ופילוסוף מתחיל, שנאת האדם מקורה בעצם בשאיפה לשלמות. רק האכזבה מכך שהמין האנושי לא עומד בשום סטנדרט שהוא מובילה למיזנתרופיה. לפיכך אין פלא שהמצאתי מושג הולם המתאר את התייחסותי לנושא. אני מיזנתרופית הומאנית.
*
ויש גם מיזנטרופים מאוד לא נחמדים. לפחות לא מן העולה בדפים. מיזנטרופים קשים, שהפכו את המפגש עם האנושות לקריירה של תאונות והתרסקויות. אחד הבולטים שבהם הוא הסופר הצרפתי מישל וולבק. מדי פעם ניכרת בו חמלה למין האנושי, אפילו דאגה (כמו למשל ב"אפשרות של אי" המצויין), אבל אלה החריגים. לרוב הוא פשוט שוטח את דעתו על האנושות במניפסטים ארוכים ומנומקים, כמו לדוגמה כ"הרחבת תחום המאבק". המיזנטרופיה של וולבק רב-מימדית, הוא הופך כל אבן אפשרית במסע טיעוניו ולועג לכל ההתנהגויות האנושיות שנקרות בפניו. החל בהתנהגויות הקטנות, המעצבנות, הבזויות, וכלה בטימטומן של מדינות שלמות ושל החברה כקולקטיב. אפשר היה לפטור אותו כעוד טרחן שמכוון את נשקו אל המטרות הגדולות והגלויות-ממילא של הטפשות, הרוע, העצלנות ושאר הדברים שהופכים את החיים כאן לבלתי-נסבלים; אבל וולבק חופר דווקא במה שלדעתו דוחף את האדם ולא נתפס כשלילי: הכלכלה, הכוח, המין, והקשר ביניהם. במניפסט ארוך ויפהפה, גבישי-כמעט בשלמותו, מתאר וולבק ב"הרחבת תחום המאבק" את המין והדרכים להשגתו כמערכת כלכלית נפרדת, מקבילה לזו המונטרית, אבל אכזרית וממיינת לא פחות.
ולגמרי במקרה נתקלתי לפני זמן-מה בספר שירה של וולבק, שלא ידעתי על קיומו, המרדף אחרי האושר שמו. ובין דפיו - התוכן הצפוי והמענג כל-כך: מיזנטרופיה מנוסחת היטב, החל בשירים דווקאיים, אינפנטיליים-מקסימים, ועד להרהורים פילוסופיים קצרים. התחלתי לתרגם כמה מהם, והנה אחד ייצוגי:
אני אוהב בתי חולים, מבצר של סבל ותשישות הזקנים הנשכחים, גופם מתפרק לאיברים תחת מבטם הלועג, באדישות של המתמחים שאוכלים בננות, מתגרדים
בחדריהם הנקיים והקודרים אפשר לשמוע את המוות אורב במיוחד כשהם מתלבשים, חיוורים תובעים סיגריה ראשונה בקול מייבב
הזקנים יודעים לבכות בלי קול שוכחים את המחשבות ואת עצמם כבר לא צוחקים יותר, ומה שנשאר בחלוף כמה חודשים, לקראת הסוף
זה רק כמה מילים, שוב ושוב ושוב תודה לא רעב הבן שלי יבוא ביום ראשון כואבת לי הבטן הבן שלי עוד ישוב אבל הבן איננו, והידיים כמעט שקופות מחיוורון
לקריאה נוספת:
|
תגובות אחרונות
-
BenAlias
בתגובה על ניו יורק בעשר קלישאות
-
עמיר
בתגובה על הדבק שמאחד את הלילה עם העיר
-
SRoni
בתגובה על המדריך לחיים בעיר (4), תלאביב של ויזלטיר ואבידן
-
אוהד שקד
בתגובה על המדריך לחיים בעיר (5) , ברצלונה הנוזלית של גאודי
-
zsxmiki
בתגובה על שש סצינות סקס לא שגרתיות
-
לוינה
בתגובה על רומא, בדידות (1)
תגובות (91)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מאד עניין אותי
לקרא את המאמר שלך,
וכן את התגובות עליו.
נפלא הפוסט
ועלי המיזנתרופיות חביבה ביותר, בעיקר ככל שמתקדמות השעות ומתכסות שמיכה לילית
מיד אלבש את הניבים ואצא לרחובות.. אה, זה בכלל לא פה, אני לפוסט של הערפדים..
רק מציצה... עוד אין לי כח להכיל הכל.
אתה נפלא. אני צריכה הרבה זמן אלייך.
זה יבוא.
אני חושבת שאפשר בשקט להוסיף לרשימה את סלינג'ר, זה שכתב את "התפסן" ויותר מזה - את הסיפורים הרגישים שלו, ומסתגר בביתו שביער באפ-סטייט-ניו-יורק כבר כמה עשרות שנים.
והבנתי שגם ויליאם סארויאן, עם "הקומדיה האנושית" שלו ושאר אהבת האדם, היה חרה בנאדם, שזה סוג של מיזנטרופ לא מפותח.
אה, כן
ותודה כתבת עלי פוסט שלם.
איזה מתוק.
לא היית צריך.
אתה עוד תשלם על זה (זה כדי לעמוד באמות המידה המינימליות של המיזנתרופ)
רוצה לרסס חצי מהאנושות בתת מקלע, ולא עושה את זה כי זה מלכלך וגם לא מנומס.
מה זה אומר עלי?
מעריצה של מישל וולבק ועבודתו וגם .... שלך.
מה זה אומר עלי?
תרשה לי להתחיל בכך שכנראה יש לנו איזשהי אי הבנה בהגדרה
אז הלכתי לחפש וזה מה שמצאתי
Misanthropy is a general dislike, distrust, or hatred of the human species, or a disposition to dislike and/or distrust other people. The term is also applicable to those who self-exile themselves or become loners because of the aforementioned feelings. The word comes from the Greek words μίσος ("hatred") and άνθρωπος ("man, human being"). A misanthrope or misanthropist is a person who dislikes or distrusts humanity as a general rule
עוד לקרוא אפשר פה - http://en.wikipedia.org/wiki/Misanthropy
נכון הגדרה לא מלאה וצריכה שיעבדו עליה ובכל זאת ...
יש הבדל גדול מלא להתעלם מהשלילי ובין לחפש את השלילי , בעיקר באדם בכל מקום וסיבה
יש הבדל בין להסתכל לדברים בעניים ובין לשנוא עד תיעוב את המין האנושי .
בעניי אלו אנשים פחדנים שמפחדים רגשית להתמודד עם בני האדם ותכונותיהם הטובות והשליליות ..
במשפט האחרון בתגובה שלך אתה אומר שמי שמתעלם מהשלילי ...
לעולם לא אמרתי שיש להתעלם מהשלילי .. לעולם לא אמרתי שהתעלמות בכלל היא דרך להתמודד עם משהו ,גם לא בריחה
אבל כמו שאמרתי למעלה , שיש משהו שלילי מסתכלים לו בעניים , אבל לא הייתי רוצה לחיות על פי מידות כל כך שליליות .
בסופו של דבר מה שבאמת חשוב הוא שאתה נושם את נשמותייך האחרונות בעולם זה , הוא הידיעה שחיית חיים שלמים טובים ומענינים
כל השאר יתפוגג יחד עם הגוף שלנו ...
למה ? (נא לפרט ...)
או טובים יותר.
שלום זרמלק !
גם אני לא רואה את המיזנטרופיה שמשהו שראוי להערצה - למעשה, קראת בפוסט עצמו שאני תוהה בקול רם מדוע התכונה (השלילית!) הזו זוכה ליחס אוהד . השאלה הזו לא לגמרי פתורה מבחינתי .
מעבר לכך, ברור שאני (ומקווה שגם אחרים) לא מתעסק כל הזמן רק בשלילי. אבל כשהוא קיים, ומונח לנגד עיני , אני סקרן לגביו . ואם שני יוצרים שאני כ"כ אוהב - אבידן ו-וולבק - נכנסים למגירת המיזנטרופיה (אבידן לא תמיד, וולבק נולד בה) , אני רוצה להבין למה ואיך .
אגב, נקודה מעניינת - מנסיוני, אלה שמעלימים עין מהרע (או המדכא, או הקשה) בעולמנו, לא בהכרח הופך אותם לאנשים שמחים יותר. או שלמים יותר עם עצמם .
בחיפוש עוד ועוד סיבות למה להתנזר מכל דבר שקשור לאנושי
להסתכל על העולם מתוך משקפיים מדכאות , שחורות
מ ת נ ש א ו ת .
רק מי שמבין ששלמות אינה קיימת בעולמו ומחוצה לו , מבין את הטבע האנושי
להיות רק בן אדם .
יש לנו זכות לטעות , זכות אלוהית !
הפוסט עצמו כתוב מעניין וקראתי אותו עד סופו , אבל התוכן שלו באמת מעציב אותי .
אני לא רואה את התופעה כמשהו שצריך להעריץ אותו , להפך , אני מרגישה צער רב בשביל אנשים כאלו , כמו כל הפיליה למניהם
עניתי לה שם ...
ואותה אני ממש אוהבת. מה זה אומר עליי?
http://cafe.themarker.com/view.php?t=465867
מצויין ! אהבתי .
תודה , ואם זה נתון לבחירתך אז בסדר גמור .
נדמהלי שאת מתייחסת למילה "דיוק" בצורה יותר מדי מילולית,
וגם ההנחה שלך שזו בעייה של וויתור על שליטה הוא מוטעית,
אם תטרחי לעיין בפוסטים של עמיר או שלי תמצאי שאנחנו דווקא אנשים מאוד אסוציאטיווים ומבורברים,
לתדהמתי יש כאן אפילו כמה ילדות מופרעות שקלטו שלפחות מהפרספקטיווה של הנורמליות אני אדם עם זהות פרוצה לחלוטין,
מעידה זה שמי האמצעי,
ולדעתי אין דבר יותר חופשי מנפילה.
את צודקת לגמרי כשאת כותבת שטקסט הוא לא תחליף הולם לקול ולמגע ולראייה והוא בכלל לא מתקרב לחוויה המופלאה של מפגש אנושי אמיתי,
רק שיש אנשים שלמדו עם הזמן שהקצב,ההגיון,תחושת הזמן והמרחב הנהוגים בחברה של היום ושל רוב האנשים שנמצאים סביבם לא מאפשרים להם לבטא את עצמם,
אני רואה שאנשים לא רואים ומרגישים אותי ויודע גם בדיוק למה וכל הנסיונות שעשיתי אישרו את תחושותי,חבל, אבל זה מה שיש ולמדתי לחיות עם זה.
לרשת יש לפחות יתרון שהיא א-סינכרונית ולכן לא כופה קצב,מרחב ופרספקטיווה,
היא אמנם לא מספקת(לי לפחות) שום דבר המתקרב להנאה ממפגש "אמיתי" אבל כמדיום לצורכי לימוד,הרחבת אופקים והתפתחות היא מועילה למדי.
אני המצאתי מושג, קומבינציה
פרילנסטרופ.
שילוב של מיזנטרופיה ופילנטרופיה, פעם ככה פעם ככה.
בדיוק. אבל בדיוק.
עמיר
תודה לך
על פוסט מרתק
בוחר לא להיות
מיזנטרופ
אקי
לא רואה כאן יותר מדי רומנטיזציה של המיזנטרופיה, ובעניין המגננה - תשאלי את עצמך מפני מה מתגונן המיזנטרופ בפוטנציה. או ממה הוא מפחד .
תשמע, מה שכתבת כאן, ובמיוחד התגובה הקודמת שלך, מסתובב אצלי בראש וטורד את מנוחתי. לא בגלל ההגדרה הפורמלית של "מיזנטרופיה" (יש לי כרגע פחות עניין בזה) אלא בדיוק בגלל שאתה כן מצטייר בעיני כאדם שיכול לדבר עם אנשים, ועובדה שעושה את זה כאן, בכתב. זאתאומרת שהתקשורת הכתובה (לא במובן הולווטי, אלא תקשורת בין-אנשים) היא עבורך סוג של פתרון. אולי אפילו הצלה, אני לא יודע.
אני פשוט כותב את זה כי ברמה מסויימת אני מאוד מזדהה עם העניין - הרבה הרבה יותר קל לי לנסח את עצמי בכתב, ליצור קשר, להביע את עצמי, לא לטעות. זה לב העניין, וגם אתה ניסחת אותו - עדיף לשתוק, ואח"כ לכתוב משהו (אצלי, לפחות) . לכן, מבחינתי המסנג'ר הוא באמת הצלה, אפילו SMS ברמה מסויימת, מיילים בוודאי .
שיחות טלפון או פנים-אל-פנים - רק אחרי ש"הוכשרה הקרקע" אופליין . זרוק אותי מול בנאדם שאני פוגש בפעם הראשונה ללא התכתבות מוקדמת, ואני אבוד .
לגבי המשפט האחרון שכתבת - מאוד ממליץ שוב (ושוב) על "אפשרות של אי", שמדלג בין ההווה לעתיד (הרחוק) ומתאר את החיים כאן בעוד 30 דורות, ובעיקר את צורת ההתקשרות בין אנשים . נראה לי שזה יסקרן אותך .
שוב, מסכימה עם כל מילה שלך.
חוץ מהסוף.
אין לך מה לקנא, אנחנו נהיה ביניהם, בגלגול אחר, בלבוש פיזי אחר.
זה לא תירוץ.
נוכחתי כבר אין ספור פעמים,
שמיצוי רב שכבתיותי מייצר הפרעה חברתית קשה,
קשרים נפרמים,
ציפיות נדלקות,
כעסים,קינאות,
זה מעורר פחדים,
וגם אלימות,
וכל זה ללא שום בסיס,
סתם אי הבנות,
עדיף לשתוק.
(למרות שגם זה לפעמים,
מדליק את האנשים).
חבל,
היה יכול להיות מעניין לאללה לחיות,
ואולי אפילו לאהוב,
אני ממש מקנא באנשים,
שיחיו כאן עוד כמה אלפי שנים
לפחד תפקיד חשוב באבולוציה האנושית.
(יש כפי הנראה סיבה טובה להתרחק מאנשים)
גדול, גם אני חושבת כך לפעמים, למנוע מעצמי להזיק לציבור, אבל אני גם חושדת שזה סתם תירוץ וצידוק.
השורה האחרונה שכתבת, רמת התקשורת ואיכותה הירודות והבזבל, הן בדיוק מה שגרמו גם לי להיות סוג של מיזנטרופית.
וזה חבל, כי בבסיסי אני חברותית מאוד מאוד, ואחד האנשים היותר בלתי אמצעיים שחיים על הכדור.
אבל רק בפוטנציה.
זה אותו קצה,
אם אתה מרגיש ומאמין ופועל כשווה וכחבר אמת ויש לך נטייה מולדת לכבד כל אדם באשר הוא רוב הסיכויים שתמצא את עצמך בסופו של דבר לבד.
בלי קשר הייתי רוצה להציג עוד גוון של "מיזנטרופיה" שלאנשים נח לפתור כסוג של פיגור או לקות,
אולי זה עור דק כמו שמיא כתבה וגם בדברים שסמארה כתבה יש גרעין של אמת אם כרגיל קשה לדעת מהי הסיבה ומהי התוצאה,
אבל למשל אני,
באופן מאוד אופייני לחברי לתסמונת,
לא מדבר עם אנשים אלא אם אונסים אותי לכך,
וגם לא יוצר שום תקשורת אחרת,
חוץ מכתובה,
כך נולדתי,
כשהייתי קטן בכלל לא דיברתי,
לא שונא אדם ומי שמכיר אפילו מאוד אוהב להיות איתי,
אבל נראה לי שבאיזה שהוא מקום נולדתי עם ההבנה שקשר אנושי אמיתי הוא דבר מאוד מסובך שלא להגיד ממש בלתי אפשרי,
ואלה שרואים בו דבר מובן מאליו נתפשים בעיני כילדים קטנים.
חוץ מזה נראה שהחברה כולה הולכת ומאמצת סגנון חיים "מיזנטרופי" וכל התשתית האדירה שנבנתה כאן בשנים האחרונות מטרתה בסופו של דבר לתמוך באורח חיים יותר "מנוכר" ומרוחק,
אורח חיים שאולי יאפשר לנו לתת את הכבוד ותשומת הלב הראוייה לאיכות הקשרים האנושיים שלנו,
כי למרות שאני באמת לא שונא אף אחד,
(אם הייתי שונא לא הייתי מסוגל לחיות כל כך הרבה שנים בבדידות מוחלטת),
רמת התקשורת ואיכותה של תשומת הלב האנושית בעבר וגם כיום היא בזבל.
אולי היתה לה תסמונת טורט.
יש הבדל ? (שואל ברצינות)
מעולה, מה שכתבת כאן. פשוט מצויין .
אוי, חבל שפיספסתי את זה. מקווה שישודר שוב, ובינתיים אפשר להנות מזיו-פניו של וולבק בכמה וכמה קטעי יו-טיוב (Houellebecq) , מתעלל במראייניו, שותק להם, מצית סיגירה באולפן. מי שראה את הסרט הרחבת תחום המאבק יוכל לזהות מהיכן לקוחה החזקת הסיגריה הזו.
במחשבה נוספת, אני חושבת שמוליק מתכוון להומניסט מיזנתרופי
מסכימה איתך לגבי עודף הרגישות ההתבוננות נטולת הצעיפים, והחיפוש האידילי שיש לכותבים הצולפים בהתנהגות האנושות.
אבל שתי הסתייגויות.
אריק איינשטיין אינו מיזנטרופ. הוא צנוע. מסתפק במועט. אולי מתגונן. אבל אוהב אדם.
וחנוך לוין, אולי כותב על קטנוניותינו אבל כאדם היה איש נעים וחביב.
אני דרך אגב, סנובית גאה.
מאוד אוהבת אנשים שמוצאים חן בעיניי, ולא אוהבת את אלו שלא. וזה בסדר מבחינתי.
מסכימה איתך לגבי עודף הרגישות ההתבוננות נטולת הצעיפים, והחיפוש האידילי שיש לכותבים הצולפים בהתנהגות האנושות.
אבל שתי הסתייגויות.
אריק איינשטיין אינו מיזנטרופ. הוא צנוע. מסתפק במועט. אולי מתגונן. אבל אוהב אדם.
וחנוך לוין, אולי כותב על קטנוניותינו אבל כאדם היה איש נעים וחביב.
אני דרך אגב, סנובית גאה.
מאוד אוהבת אנשים שמוצאים חן בעיניי, ולא אוהבת את אלו שלא. וזה בסדר מבחינתי.
אצלי זה להפך. זו הכוונה למיזנתרופיה הומאנית מבחינתי.
כדי שהציבור לא ייפגע מהצד הבלתי נסבל שלי אני מרחיקה אותו ממני בנסיבות מסוימות.
שהוא מיזנטרופ מהזן הלא מריר. פשוט מסתגר לו מאנשים. אבל הדברים שהוא יוצר מלאים באהבת אדם, כולל הקול שלו.
בקרוב אקרא, גם במקומך
.
לא הבנתי מה שניסית לטעון לגבי אריק אינשטיין.
מבוסס על ידע או ניחוש, בעניין יצחק לאור ?
ממה שהוא כותב בימי שישי בהארץ הוא דווקא מצטייר במיזנטרופ-הומני .
שזה בעצם לא בהכרח סותר את מה שאמרת .
תהנה
זה כמו אמפולות מזוקקות של רעל מתוק, חווית קריאה דוחה ומושכת בו-זמנית
אחרי איזה בלוג הוא עקב? של V?
ומה עם המיזנטרופ העברי הגדול חנוך לוין?
ומופסאן?
לא חסרים כותבים מיזנטרופים שמתפלשים ומפלשים את קוראיהם בפרטי הפרטים הכי מכוערים, עלובים ובזויים של חולשות אנוש.
אישית אני מאמינה שהתכונה הזאת, היכולת הזאת, להיות רגיש מאוד וער מאוד לניואנסים הנחבאים ביותר של העליבות המכונה דמות אדם, נובטת בילד מרומה ופגוע, בעל קווי אופי אידיאליסטים, שכפוי לחפש כל חייו משהו אמיתי להיאחז בו.
ואז הוא חייב לנתח לעומק מצבים, לחשוף מניפולציות, לרדת לעומק הצידוקים המגוחכים שהוא שומע, לפלס דרך בינות להררי שקרים מוסכמים, לגייס את מלוא עוצמת חושיו הפנימיים והחיצוניים כמורי דרך בתוך עולם השקר הכאוטי של ההמונים.
המיזנטרופ רוצה לחשוף אמת מזוקקת כדי שיוכל לחיות בעולם.
וכמובן, צריך שיהיה בעל כשרון כתיבה.
ואני אומרת ילד פגוע, כי מיזנטרופיה מתוך החלטה מודעת או צורך בנוחות, לא חייבת לבוא בתוספת גישה מרירה וארסית.
למשל, ראו מקרה אריק איינשטיין.
אולי כדאי להפריד באמת בין מיזנטרופים הומאניים לבין מיזנטרופים מגירי מררה וכעוסים. האחרונים בדרך כלל מתאפיינים בראייה אבסולוטית של חולשות אנוש אצל אחרים, ובעיוורון מוחלט ומפתיע לגבי חולשותיהם הם.
כלומר לא לוקחים אחריות על גישתם.
תודה על הפוסט מרחיב הדעת.
את מזכירה לי כותב בכיר (לא נזכיר את שמו) בעיתון גדול, שכבר שנים משפריץ מיזנטרופיה במינונים שונים בטוריו (המצויינים, בדר"כ).
אותו אחד עוקב באובססיביות אחרי כל מילה שנכתבת או לא נכתבת עליו באחד הבלוגים השכנים כאן, ובעבר אף צץ מדי פעם לביקור-טרולי .
השאלה אם יש בהכרח קשר בין שונאי אדם לצורך באהבה מהם. דווקא ראיתי את שתי התכונות יחד בכמה אנשים - אנשים דוחים אותם אבל הם זקוקים לאהדתם בעת ובעונה אחת אחרת מה עושים אותם יוצרים?
סימן שהצליח להם, לא ?
מפחיד !
שוב תודה על ההמלצה - יטופל ממש בקרוב .
נכון. נדמה לי שאפילו המלצתי עליו כאן.
קצת דוחים אותי, המיזנטרופים.
אתה חייב לקרוא את חומצה גופריתנית. אחד הספרים המאלפים שקראתי, ואני תולעת לא קטנה וממעטת לתת סופרלטיבים
בחיל ורעדה זה עוד הספר הפחות טוב שלה
יש לה עוד ספר על זוג זקנים שתורגם לעברית של פרוזה אחרת
היא בבואתו הנשית של וולבק
תודה מיא, איזה כיף לקרוא משהו שכאילו יצא ממקלדתי.
ובעניין הניו-אייג', על שלל חיבוקיו ופירגוניו המקסימים והמזוייפים - זאת בדיוק ההתנהגות שגורמת לי להתכווץ באי-נוחות ולחפש איזה שטיח להתחבא מתחתיו.
מבין מאוד את הצורך שלך להסתגר .
ספר מעולה. מומלץ בחום.
וממש באותה הרוח, סטיקר שראיתי על מכונית -
The gene pool could use some chlorine .
יצחק לאור - בהחלט . מומלץ מאוד קובץ הסיפורים "מחוץ לגדר" , מטריד ומצויין.
סימנתי לי, יטופל בעוד שבועיים.
היום גם גיליתי שעל-פי ספרה נוצר הסרט ההוא על הנערה הבלגית שעובדת בחברה יפנית, ומתמודדת עם יחס משפיל וסביבה זרה לחלוטין.
US poet (1892 - 1950)
דמויות בציבוריות הישראלית שנראות לי מיזנטרופיות לעילא...
יוסי ביילין
יצחק לאור
אוהד פישוף
זה אומר עליך שאת נהנית מהספר הזה (לפחות) כמוני . קראתי אותו לא מזמן פעם שניה, מעולה-מעולה.
כיף זה לא מילה !
במיוחד כזה כיף סדרתי .
אני לא מכיר דוגמאות (כי אני גרוע בהיסטוריה), אבל איכשהו אני לא מופתע .
אם כבר וולבק, קל וחומר אמילי נותומב. מניסיון, זן נוסף של מיזנטרופים הוא מיזנטרופים בארון
רקחת כאן שילוב נפלא של גילויי המיזנטרופיה ההכרחית להישרדות.
אני כמובן יכולה לכתוב פוסט שלם על זה - ועוד אכתוב.
המוטו של הבלוג שלי הוא משפט של ז'אן ז'אק רוסו: כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם.
המיזנטרופיה, בדיוק כמו שדבורית כותבת, מקורה בשאיפה לשלמות. אנו מוקפים בחולשות, בעליבות, בטמטום, בוולגריות במובן העמוק של המילה (אין הכוונה לקילולים. אלא לגסות בהמית של אני ואפסי עוד) והכי נורא - בחוסר מודעוּת משווע לכל אלה. להיפך: הבון טון השקרי הוא כאילו אהבת אדם ועולם בססמאות ניו אייג'יות מגוונות ומעוררות קבס.
כמו שמיכל כתבה אצלי בתגובה בפוסט הרוע - כל אלה הם בבחינת דריכה מתמשכת על הרגל.
המיזנטרופיה היא לפיכך מנגנון הגנה. אני, אין לי עור. אז יש לי ברירה או לגדל עור פיל ולחייך כשמשתינים עליי לברכת הגשם המיטיב - או פשוט להסתגר לי עם האנשים האהובים עליי ושאוהבים אותי. אוהבים באמת. ודואגים לי. ולא יפגעו בי.
לאחרונה נפרצה פרצה בגדר הזאת שאתה מדבר עליה. זה היה ניסיון מר. לא נורא. פשוט למדתי לסגור אותה. כך עשו גם שני חברים טובים שלי, ששניהם בדיוק מה שדבורית מכנה מיזנטרופיים הומניסטיים: גיורא שפירו וארז אשרוב. כתבתי גם עליהם.
המיזנטרופיה ההומנית היא עתיקת יומין למעשה ישנה מסורת ארוכה של לוחמי זכויות גדולים שהיו יצורים בלתי נסבלים בחייהם. הומנסטים גדולים בתיאוריה ומיזנתרופים גדולים במציאות.
למניעת ספויילרים בפרהסיה, אשלח לך כמה מילים במייל.
וכן, היו כאן לא מעט חן והומור. מסוג מסויים.
ספר הרפתקאות?
אני לא חוויתי אותו ככזה. וולבק הוא אותו מישל. סיפור המסגרת העתידני הוא רק התירוץ לחקר ההתנהלות האנושית. אבל בספר הזה ספציפית הוא עושה את זה בכל כך הרבה חן והומור, שאני מוכנה לסלוח לו כמעט על הכל. אפילו שהוא יודע את זה ומנפנף בשליטה שלו בקורא.
פליקר היקרה ,
אני כבר מתחיל להיאבק בעייפות בשעה מוקדמת זו, אבל יש שיר אחד של וולבק בדיוק בעניין הזה - על "אהבתו" לטבע . מבטיח לתרגם אותו בהקדם .
תודה. יש עוד כמה לתרגום, מקווה להתקדם איתם בסופ"ש.
וולבק מעצבן לא רק אותך (אפילו אמא שלו שונאת אותו מאוד מאוד) .
מה שאהבתי באפשרות של אי, מעבר לסיפור האפוקליפטי וראיית העתיד המפורטת והשחורה, זה - שזה פשוט ספר הרפתקאות מעולה, מהסוג שכבר לא עושים יותר .
אני פשוט מקנא בך על כך שאת עומדת בפני היכרות עם האנגלי המופרע והנפלא הזה.
תודה על השיר. נהדר. אשמח לקרוא עוד אם תתרגם.
המיזנטרופ הזה עצבן אותי לא פעם, אבל בסופו של דבר אני די מאוהבת בו, בחרא הקטן.
אפשרות של אי מצוין.
מאוד מסכימה עם וולווט לגבי הסיבה העיקרית למיזנטרופיה, וגם לציניות.
אידיאליזם בבסיס המחשבה. אולי גם עודף רגישות.
כמובן ישנם גם אנשים שפשוט לא אוהבים אחרים. חסרי אמפתיה.
מודה שאפילו לא שמעתי את שמו. אצטרך לשאול ממך.
תודה, מיכל . וגם על ההמלצה.
מוסיף סופר משלי - ויל סלף היקר, אין עוד מלבדו.
תודה, שרון. ויש איזה מאמר שמסתובב באינטרנט בדיוק בעניין הזה (מבוסס על המניפסט הארוך באמצע "הרחבת תחום המאבק") . מיד אמצא אותו .
ברור, מה
נפלא!
התענגתי על הציטוטים והתרגום.
מיזנטרופ נוסף שהתעמקתי בו הוא ג.מ. קוטזי.
שלא חומל על דמויותיו, וגם מסתמן בעצמו (מהאוטוביוגרפיה שלו) כאיש קטן מאוד.
אבל כותב נהדר.
מישל וולבק דוגמא מצוינת למיזנטרופיה, דוגמא פסימית, יחד עם זאת יש הטוענים שתופסת יותר ויותר תאוצה - המין במערכת מיון כלכלית, יש מי שמזיין כל יום, יש מי שלא נוגע באף אחת. ליברליזם כלכלי מול ליברליזם מיני. חוק השוק בינו לבינה.
פוסט מעורר מחשבה. תודה.