החלטנו לצאת, אני והן, במופע חדש שיעלה על במות הבידור הגדולות בארץ.

שרון והפריכיות- מופע מושקע שלא שוקע לדקה.

אני והן, חברות טובות כבר חודשיים. מה זה טובות? לאכול אותן!

עגלגלות,  כמוני.

לבנבנות, כמוני.

ואוהבות אורז, כמוני.

אם פעם לחם היה עושה לי את זה, היום זה הן. קורה שמשנים כיוון, לא? קורה. בטח קורה.

אז שיניתי.

אני אוהבת אותן עגולות ופריכות. כאלה שיש מה לתפוס בהן, לנגוס ואז להתענג.

אז שיניתי. אז מה?

לחם  גורם לך להיראות כאילו את בחודש חמישי כבר חמש שנים.

הן- לא.

אני אוהבת גם את החלוקה שלהן לשלשות. ממושמעות. אני אוהבת אותן ממושמעות.

כל שלוש בחבילה סגורה ושותקת. ממתינה לנגיסה שלי.

והלחם? פחחח.

יושב לו בתוף שקית עם הרגליים פתוחות, פרוס טוב, כושי או פולני אדוק, לא מעניין אותו מהלחמים האחרים. לחם חי וקיים מבית המלאך (אנג'ל).

עאלק מלאך. חצי מפוייח.

אני אוהבת אותן.

את הפריכיות שלי.

הולכת לנגוס בהן עכשיו.

לילה פריך שיהיה אה?

(שלא תחשבו שלחם לא עושה לי את זה. בטח עושה. תמיד יעשה. בייחוד הלחם  הכושי. נו...השחור..)