במציאות העכשווית, אני חוצנית. חיה מחוץ לישראל, מוקפת בגולשים בלונדינים (צעירים יותר או פחות), ובנשים אפויות פנים. דוברי אוסטרלית.

חווה בכאב את הניתוק הפיסי מחבריי הותיקים, המוכרים והאהובים.

מתקשה למצוא שפה משותפת עם ההורים, השכנים, הנשים והגברים שבהם אני נתקלת יום יום.

לומדת לרכוש חברים חדשים - רובם ככולם דוברי עברית.

ומבינה שעדיין רחוקה הדרך מלהרגיש כאן בבית.

לפני שהגענו לכאן, שמעתי על סיפורי התאקלמות, ועל "אין הרבה ישראלים שחוזרים". בדיוק כמו בתסריטי הלידה ששמעתי כל כך הרבה פעמים - חיים בחו"ל זאת חוויה שקשה להבין עד שלא חווים אותה. לטוב ולרע. למדתי להעריך את מה שהיה לי כתוצאה מהחסך העכשווי.

שעות של מחשבות, דיונים והגיגים בעניין הביאו אותי למסקנה שהרגשת שייכות לישראל, לתרבות הישראלית ולישראלים מוחתמת בי ואין לה לאן ללכת.

ברגע שהבנתי את זה, הפסקתי במאמצי הפתטיים להתחבר עם הסביבה, והתחלתי למקד מטרות בדוברי העברית. קצת הרגשה של ביחד, במקום הכי רחוק בעולם. הפוגות של מגע חברי בים מטלות החיים שמבודדות אותי, עם משפחתי, בביתי.

ובתוך כל הבלגאן הזה, מצאתי את קפה דה-מרקר - משב רוח מרענן ועכשווי שמאפשר זווית אחרת, ויותר מהכל - נגיש עבורי. הקירבה החברתית הזאת מחממת את לבי. בהדרגה, הפך הקפה מניסוי טכנולוגי מחקרי, בו התחלתי עם תחילת חברותי באתר לאוויר לנשמה - להזדהות, להתרגשות, לאי הסכמה, להרגשה שאולי המרחק הגיאוגרפי האימתני הזה באמת נעלם ולו לכמה דקות של שיטוט באתר.

עכשיו זה מרגיש (קצת) יותר טוב.