| אם אפשר להוציא בדיד אחד מכל החוויה הקושרת אותי לבית"ר ירושלים הייתי שולף את ההתרגשות שאחזה בי ביציע המזרחי בעונות האליפות הראשונות. אומנם ההרכבים של השנים האלו היו בלתי נשכחים, כמו גם הוירטואוזיות של ההונגרים, החוצפה של אוחנה, השנאה למכבי תל אביב. אבל יותר מהכל היו אלו השבתות במרומי היציע, חשוף לשמש האלימה בקיץ ולרוחות האימים בחורף, כשהקהל היפה/מכוער כל כך לא מפסיק להרעים את היציע, ואז לפתע דלתות הלב נפתחו לרווחה. סוג של חוויה עוצמתית בסדר גודל של זיכרון ילדות מפעים, רגע של בדידות תהומית. חוויה שגורמת לך להבין שלמרות השנים אתה עדיין לא רובוט, אלא סוג של מכונת רגשות. חוויה שבגללה יש טעם לחיים.עם הזמן הרגש נעלם. ניסיתי להחיותו, אבל שוב ושוב נכשלתי. ישבתי בין האוהדים, שרתי את השירים, נופפתי בדגלי הענק, נסחפתי לטירוף. זה לא עזר. זו היתה הטרגדיה האמיתית שלי עם הקבוצה. לא עניינו אותי ההישגים החדשים, האליפויות שנקטפו, בעלי הבית החדשים, הכוכבים הנוצצים. החוויה הפכה אנמית. כדורגל בשחור לבן.בהתחלה ניסיתי להבין מדוע. האם זו ההצפה בשומנים, הפוליטיקאים שאנסו את הקבוצה, הגזענות המגעילה של האוהדים, העיר שהתחילה להימאס עלי. הכל היה נכון, אבל הרגשתי שזו לא הסיבה. מאוחר יותר הפסקתי את החיפוש אחר החידה. השלמתי עם האובדן. נאלצתי לאהוד את הקבוצה עם הראש ולא עם הלב, פיקציה שלא קיימת בעולם הספורט האמיתי.גם האליפות של העונה האחרונה לא החזירה את גן העדן האבוד. אבל פעם אחת משהו בכל זאת נסדק, גל פנימי קטן התחיל לזוז. דווקא במחזורים האחרונים כשסיפור האליפות היה כבר די גמור, וכל המשחק נראה מכור וגיידמק כבר יצא מכל החורים. אבל דווקא אז עלה הילד ברק יצחקי שהיה פצוע רוב שלהי העונה, והבקיע שערים פרחחים כאלו, אמיתיים, מהלב. כמו אצלנו בשכונה, על מגרש האספלט, כשבנות הכיתה עמדו על הגדר, והצלצול מזמן נשמע, וברגע האחרון הטנגו אדידס פגע ברגל ונכנס בין שתי החביות החלודות, ואחרי שנייה כל הכיתה, הבית ספר, העולם – היה מעליך ומעכו אותך על האספלט השחור. ובבית כשדמעות של עצב או שמחה התייבשו על הפרצוף, וכאב הראש המשיך לתקתק (היה אז קיץ בוער), ליטפת את הברך וראית כיצד הדם נקרש על העור הרך. |