מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
צעד גדול לאדם
יד גדולה וחמה בכף ידי. אני לומדת ללכת, או, כמו שסבי מלא החמלה והרוח החינוכית קרא לזה, 'אנחנו לומדים ללכת'. באותם ימים רחוקים, כל צעד שלי היה הישג, כל אבן, הרפתקה. וכל התרוממות, ולו הקטנה ביותר, של פני הקרקע... 'ועכשיו,' אמר סבא בנימה חגיגית, 'אנחנו עומדים להתגבר על מכשול. מוכנה?' הייתי מוכנה. 'אוי, זה לא פשוט,' אמר סבא, בעודו עושה פנים רציניות. המדרכה זימנה לנו שיפוע של כאחוז אחד. 'נתגבר עליו ביחד?' שאל, ואני הנהנתי, כמובן. הוא הציג פנטומימה מושלמת של מאמץ על. אני שיתפתי פעולה, ו'יחד' התגברנו על המכשול. שיעור גדול בשבילי. אפילו שלושה. שניתן להתגבר על מכשולים. ו'יחד' זה כיף. שכל התגברות על מכשול היא מעשה הירואי. (לצורך העניין, כל ילד העושה את צעדיו הראשונים הוא האדם הראשון על הירח.) ושכדי ללמד, חייבים להיות 'בגובה' אחד עם התלמיד. לא מעליו: טעות נפוצה ובנלית של המון מורים. בצבא קוראים לזה 'דיסטנס'. ובלי שהבנתי דבר, חשתי בהומור העדין שליווה את כל ההתרחשות. לא ידעתי אז שסבא היה איש חינוך. השיעור השתחזר לי כשהלכתי עם הליכון, וכל עלייה מזערית של פני השטח הייתה קשה. שוב. אבל בלי שידע, הכין אותי למכשולים שעוד יבואו. וצייד בחיוך. |
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה.
ואכן, זה נכון, למרות שאי אפשר להתכונן באמת...
איש חכם היה סבך.
בדרכו שלו הכין אותך למכשולי החיים,
ואת היתר למדת כנראה בבי"ס של החיים.
זה מוכר לכל אחד המרותק לכסא גלגלים.
מאחל לך הצלחה רבה וחיים מאושרים ♥
אריק, תודה על השיר. ניסחת בו את המנטרה האולטימטיבית של כל מורה דרך באשר הוא...
ג'ני שלנו לא אחת שמוותרת !
והורד ונינעץ בשאר
ג'ואי, תודה על החיזוק החיובי הזה.
לא ציפיתי...
יש אנשים נכים, שיודעים ללכת.
ויש אנשים שיכולים ללכת ולא מצליחים.
את תותחית, בדרך החשיבה והעברת הדברים
צריך לשבת פה לידך ורק להקשיב ולהפנים
ללמוד ממך ולהמשיך.
'מלים' - אין לי אלא לחייך בתגובה...
אין כמו חיוך כגישה למכשולים
אפילו הם מוקסמים.
ענת, זה היה ממש כך, רק ברוסית - סבא שלי. אני מניחה שהשיעור אותו שיעור, בין אם זה מנזר או החיים...
זה מזכיר לי את הסרטים הסיניים על חניכי המנזר שאו-לינג.
גם אותם מלמדים להתגבר על מכשולים. ומצליחים בזה.
'קליוסטרו', אכן, ללכת זה'בסיסי ומובן מאליו', וקל לשכוח. לא מובן מאליו למצוא בטריביה הזו רגעים קסומים.
אבל רצוי ומשתלם.
תודה... מאחלת לעצמי את אותו הדבר...
אין כמו התגברות יחד על מכשול... מכל סוג.
בס"ד
שניתן להתגבר על מכשולים. ו'יחד' זה כיף....
שתמיד תמצאי את האחד, לעבור איתו את המכשול יחד ובכיף...
יחד זה באמת "כיף", והרבה פעמים עוזר לנו להתגבר על המכשולים...
מאחלת לך שתמיד תתגברי על המכשולים בהצלחה עם אופטימיות ופרגון שיש בך
תודה על הקריאה האוהדת.
מצדיעה ליכולת שלך להתמודד עם הקשיים מבלי לאבד את החיוך שצייד אותך סבך*
איתן היקר,
לא יודעת אם הזכרון והנוסטלגיה מתעתעים בי, או שאכן, זכיתי לקבל שפע צידה לדרך.
לא היה לו מושג, כמובן, כמה זו - הדרך - תהיה מפותלת.
שרית, תודה על התגובה וההתבוננות.
נקרא מכאן עד "שם" שסבא הצעיד גם לדרכים אשר שמן:
כנות. פתיחות. נכונות.
אשריך.
תודה לך.
ושכדי ללמד, חייבים להיות 'בגובה' אחד עם התלמיד. לא מעליו: טעות נפוצה ובנלית של המון מורים.
מילים בסלע
פלוס חיוך
המתכון האולטימטיבי
לחינוך, הוראה,
סובלנות
אמפיה
קבלה
ואת החיוך שהוא צייד בו - שום דבר לא יוריד.
איתך בצעדים.
כמה קל לשכוח
ש...ללכת
זה כל כך בסיסי
ולא מובן מאליו.
מודה,
אני שוכח רוב הזמן.
רק שהיתה לי פריצת דיסק
ושכבתי חודש בלי לזוז
נזכרתי שהדבר הזה שנקרא
ללכת
הוא לא עניין שמובן מאליו,
לא לכולם, לא כל הזמן.
בדיוק כמו שחוזרים מבית חולים או בית קברות
נזכרים לכמה רגעים בשבריריות שלנו
וחוזרים לאשליה של חזקים וגדולים.
נגעת.
ידידתי היקרה, כן במשעול החיים, אנו צריכים להתמודד אחד בכה ושני בזו.
והחזרת אותי שנים אחורה, עת עברתי נתוח קשה בגב, ועברתי תהליך למידה
של הליכה מחודשת.
"לצורך העניין, כל ילד העושה את צעדיו הראשונים הוא האדם הראשון על הירח.) "
כל כך מוחשית הדרך שסללת לליבי...הראיה שלך ...ההסתכלות על הכדור הזה שנקרא מציאות ואופן כתיבתך.
המשפט שלך מלמעלה מהדהד עדיין ...חכם אנושי ורגיש מצידך לחשוב כך
ובעיקר כל כך נכון.*
(ובלי קשר את בין היחידים שאני מתרגשת לקבל מהם מייל בתפוצה )