יוצא לי לא מעט להיתקל בבני נוער בלילות. בני 14 ועד גיל צבא פחות או יותר. הם יוצאים בערב, נפגשים חבורות-חבורות, יושבים על ספסל, מדברים, צוחקים. הבנים מקניטים את הבנות, הבנות צוחקות במבוכה ומשחקות אותה קשות-להשגה... כך מעבירים ערב שלם. ארבע, חמש שעות, ורק כשכבר ממש מאוחר - מתפזרים לבתיהם. וזה תמיד מפליא אותי. קר להם. בעיקר להן. יושבות מצונפות, מקופלות, רועדות מקור, ובכל-זאת נשארות על הספסל, "עם החבר'ה". 'לכו הביתה', אני חושבת לעצמי, 'שם חם ונעים. שמיכת פוך מחכה שם!' הן לא הולכות. הבית במרחק דקה ורבע הליכה, אבל הן לא הולכות. ופתאום, לפני יומיים, הבנתי. היינו בחוץ, שתיים בלילה, והיה קר. (במאי, הלילות בירושלים לא מכירים את המושג "קיץ".) ישבנו על האבן הקרה, הקשה. הצטנפתי בתוך הצעיף ההודי, ניסיתי להתחפר בו יותר ויותר, ועדיין היה לי קר. וכאבו לי השרירים. ובבית חיכתה לי שמיכת פוך, 100% נוצות. אבל לא רציתי ללכת... |
Design4U
בתגובה על סופרמן
יודא אחד
בתגובה על תגידי לא
יואב בלום
בתגובה על כלה
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מה זה חשוב? העיקר ההרגשה שנשארה בסוף...
תודה.
אבל אני לא מנגנת. אני שרה... :-)
בכל אופן - אתה צודק.
לפעמים הרגע הוא הנצח.
ארבע עשרה, או בני הארבעים פלוס מהפוסט האחר, או בני העשרים שלושים
כולם מוכנים לשבת בקור בשביל חום הלב
והרגע הוא הנצח
לא מה שהיה ולא מה שיהיה
לפעמים לוקח שנים ללמוד את זה.
אני בטוח שאת מפליאה לנגן.
כמה יפה
נעים להזכר...
"הורמון הנעורים" מחמם,, גם אני לא הייתי הולכת הבייתה מחכה למעט תשומת לב מהבחור /הילד שאהבתי,, לא היה לי קר לא היה לי חם לא הייתי רעבה פשוט איבדתי תחושות ,, אחח הימים ההם,,
כוכב ממני אלייך לשבת שלום
בורגנית@@@