אני מטפסת על הר

ויש חבל, והוא עשוי מחוטים של אהבה,

וכשהייתי קטנה (אפילו כשהייתי גדולה, עדיין הייתי קטנה),

הוא נשזר בעדינות רבה ונכרך סביבי בדאגה.

הוא היה כל כך רך ונעים שמא לא ישרוט את עורי העדין.

ואני הייתי מתרפקת עליו באהבה, מביטה בו בציפייה.

החבל החזיק אותי כל כך חזק שאפילו לא הייתי צריכה לטפס לבד.

וככל שגדלתי (אבל עדין נשארתי קטנה), נעשה ההר תלול יותר ויותר

והחבל, קצת היה לו קשה יותר להחזיק אותי,

ואני באיזשהוא שלב רציתי לראות איך זה בלי,

ולפתע שחררתי...

ונפלתי...

קמתי כולי כואבת וקשרתי אותו  אלי שוב במהרה,

 והוא בשמחה נקשר אלי בחזרה.

נכרך סביב מותניי כמו צמח מטפס,

מתרפק על ההרגשה הנפלאה של להיות נצרך,

ותמיד דואג שלא אפול,

אבל הפעם, שמתי לב, הוא נהפך לקצת יותר דק ממקודם,

ובאמת לא קל לו...

"באמת לא קל לו", עולה בי קול.

"הוא לא יכול אחרת, אבל לא קל לו".

הוא עדיין לא יודע שאם ישחרר ירגיש הקלה,

אבל אני כבר יודעת...ופתאום אני גדלה.

ופורמת חוט אחר חוט,

אותם חוטים שנטוו מאהבה, היום נפרמים באותה אהבה

באותו חשש ודאגה,

ובהמון המון הכרת תודה.

תודה לכם,

 my guardian angels