יש כל כך הרבה דברים עליהם אפשר לכתוב פוסט. החיים מזמנים לי לאחרונה במיוחד, מצבים הזויים שאם אתם הייתם נמצאים איתי שם, גם אתם לא הייתם מאמינים שזה קורה אבל אני לא יכולה לכתוב על זה, כי זה אישי מידיי, או לא מתחשק לי לשתף בזה כל כך הרבה אנשים. אז עובר יום ועוד יום, עם אירועים רגילים וגם מיוחדים וגם מאוד מיוחדים. אני נכנסת לבלוגים שמעניינים אותי וקוראת ומתרשמת מגיבה ומככבת למי שמגיע. בכל מקרה, יש איזה סיפור שכדאי שתשמעו: אני מטיילת עם הכלבה של השכן, כי הוא בחו"ל, טיול ערב חמים ונעים ומתחיל להחשיך, לא חשוך עדיין. הכלבה עושה את הצרכים ואני מתבאסת על עצמי שאני לא מרימה אבל לא מרימה, אחרי הכול, היא לא כלבה שלי. אני מטיילת איתה וחושבת, היא בכלל לא חושבת, משי מתעניינת בריחות מחפשת על הרצפה ומרחרחת בהתלהבות היא בכלל לא מרימה את הראש להסתכל קצת על הנוף. והיא בכלל לא חושבת. אבל אני כן חשבתי, חשבתי על הזמן, על האבסורד, על איך זה שלמעשה אנחנו חיים כל רגע רק בהווה, אך נושאים איתנו את העבר והוא קובע ומשפיע במידה רבה על התנהגותנו והלך מחשבתנו היום. מי ישאר ועד מתי? עד מתי אני אהיה? בישביל מה זה טוב? בעוד המוח שלי מעסיק אותי בהגות הקיום, קורה הדבר הבא: משי הכלבה מושכת קדימה וכולה בסערות התרגשות, כל שריר בגוף שלה זז במין ריקוד מולנו הולכת ילדה קטנה עם הכלב שלה, כלב קטן וחמוד, הוא ומשי באטרף להכיר אחד את השני, הילדה ואני מהנהנות לשלום ומחייכות אחת לשניה. אחרי שתיקה קצרה אני שואלת: איך קוראים לך? ענבר היא עונה, היי גם אני ענבר, שם יפה יש לנו הא? כן היא מצחקקת, גם אני אוהבת אותו. אנחנו שותקות. משי והכלב שלה עוד מרחרחים אחד את השני בעניין ער. את גרה כאן? אני שואלת, לא אה כן, לא יודעת אבא שלי גר פה אבל אמא שלי לא, אז אני בטח גם אגור קצת פה. ההורים שלך התגרשו, את עוד לא יודעת איך זה יהיה אני מפרשת לה את המציאות. כן, היא מסתכלת עלי לראות שאני מקשיבה וכשהיא רואה שאני כן היא אומרת: אין לי ציפיות, אני לא אוהבת את החיים האלה, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להילוולד, אני לא מבינה את החוקים והעולם נורא גדול ממילא, אני ילדה קטנה ולא חשובה בתוך היקום, החיים שלי חשובים כמו עלה שנשר מהעץ ולא משנה איזה עץ ומתי הוא נשר כי הכול סתמי. אני זעה ועוברת מרגל לרגל, היא ממשיכה: את לא מכירה אותי, אני לא מכירה אותך, הנה נפגשנו, אנחנו מדברות איזה משמעות יש לזה בכלל? אני כבר יודעת הכול, טוב אולי לא הכול אבל אני מבינה. אני רגילה לשמוע תכנים כאלה לפעמים בעבודה, אבל זה כל כך לא צפוי, היא ילדה קטנה איך היא יודעת את כל הדברים האלה? מתי היא חשבה עליהם? פתאום יונה חירבנה לי על הראש, תשמעו איך שזה הצחיק אותה, היא פשוט התמוטטה, צחקה וגירגרה וקפצה באוויר והשתנקה לקח לה המון זמן להירגע. את רוצה להיות חברה שלי? היא פתאום שואלת, אה, כן, אני עונה, יש לך נטייה קצת לדכא אבל בסדר, אולי מחר תחרבן עלי עוד ציפור, לשמע התיאור הזה היא שוב קופצת באויר וצוחקת, כן זה מאוד מצחיק, נפגש גם מחר. |