בעיר יש סיפור על כלב אחד, האמת, כלב רגיל, לא מיוחד. מאומה חריג לא אירע משך שנים, עד שפתאום... באחד הימים...
את לשונו, הכלב, לפתע התיר. לא יאמן, בקולו לאדונו שר שיר. במחזה כזה מעולם לא צפה איש פלאי פלאים. כלב לאיש שיר מגיש.
היה זה רגע חד פעמי ובלתי נשכח, שיא אותו נשבע לזכור כל מי שנכח. מצמרר היה קולו, כה נשגב הצליל, אומרים שמעו שם כינור, אולי חליל.
בשקט, בין הצלילים, ריחפו מילים מילה אחר מילה, כמו חלום השלים. מתוך השיר עלתה מעין פנייה נרגשת, מין מסר של כמיהה ושל אהבה נואשת:
"הו אדוני, הקשב אתה, הגיע זמני. כלב בן כלב, הרי זה מה שאני. האמת, לא אדם, לא כמוך הנני. שמע... דמיונך כה נפלא ורבגוני התוכל, למעני, להיות כמוני?
נסכם, אם כן, עניין עקרוני: במקום בו תתפוס את השוני לאחד נתאחד. לא כמוך, כמוני. שם יופיע קסם. זכור, בינך לביני. ובקסם, נאמנות מהי תלמד ממני. התשמע אדוני או קולי דמיוני?"
התאמץ האדון, שמע אך בקושי. חש מוזר. ממש אשמה באופן אישי. הבין שכלבו משתוקק לחבר מעולמו, שכלב, בחברת כלבים מתגשם חלומו.
קהל התאסף סביב, אנשים צחקו. "כלב הוא איש" בקול האהבה צעקו. חיש הסבירו לאיש מה יש לאהוב, "כלב כמו איש, ידוע, הוא הכי טוב".
לא צפוי, מביך מאוד היה אותו רגע. לא ידע האיש היכן... אצל מי הידע? האם, כאדון, עליו להמר על חזון? או כדאי שיצחק, אחד עם ההמון?
החליט האיש בכל הרעש והמהומה: דמיוני. בעצם הוא כלום לא שמע! "גם לי חלום" פסק האדון והפתיע, "היה כלבאיש" פשרה לכלבו הציע.
כבו עיני הכלבון, להוסיף עוד ביקש. לאיש לא ידוע, למה? מדוע התעקש? על לשונו ניצבה לפחות עוד שאלה אך תחתה, מתוכו התפרצה יללה.
* שנים חלפו, לא הרבה זוכרים בעיר. עצוב. אין מילים, אין שום שיר. יש רק סיפור על כלב, אולי אגדה, כלב רגיל ששאל שאלה. |