מעבר להרים ולמדבר, מאחורי הים הגדול, בינות ליערות עד, שוכנת ארץ ושמה שלום. שם צומחים עצי גפן ותאנה, ואנשים שרועים מתחתם בצל. הם יכולים להרשות לעצמם לנוח, כי הארץ מפותחת ומשגשגת, וזאת תודות לתקציב הפיתוח העצום.

 הנותר מהתקציב הולך לחינוך. בכל כיתה 10 תלמידים עם שני מורים. כל התושבים הם בעלי השכלה גבוהה, בשל החינוך האקדמי המוענק חינם לכל אזרח. האלימות היחידה במדינה היא בתור לקולנוע.

לכל הילדים יש לחיים ורודות ועיניים תמימות. הם מדפדפים באלבומים צבעוניים של פרחים ובעלי חיים.בבתי הספר הם לומדים ש"מרחב מוגן", "מקלט", "רובים" ו"מדי צבא" הם מוצגים ארכיאולוגיים מלפני 3,000 שנה, שנתגלו בחפירות האחרונות.

מעבר להרים ולמדבר, בינות ליערות עבותים נפרשים שמיים כחולים הממטירים גשמי ברכה. כשעובר מטוס מלמעלה, יודעים האזרחים, ששוב מייצאת המדינה ירקות אורגניים, או מביאה תיירים, שהרי איזה תפקיד אחר יש למטוס?

התיירים המטיילים כאן באים מארץ רחוקה מאוד. גם בארץ ההיא יש שמים כחולים, וגם שם זורחת השמש. גם שם נפרשים שדות ירוקים, אך הממטרים הניתכים עליהם – לא של מים הם. מתחת לגפנים ולתאנים יושבים אנשים לנוח רק בהפסקות אש. נערים אינם לומדים היסטוריה בבית הספר. הם עושים אותה בגופם.

גם בארץ הרחוקה ההיא יש ילדים. גם להם עיניים כחולות, תמימות. גם הם אוהבים לקרוא. אך האלבומים שאותם הם מכירים, הם של חיילים נוגים בחקי מעל טנקים באפור פלדה. הסיפורים שאותם קוראים הילדים הם "מבחר סיפורי המלחמה האחרונה", או "סבא מופז מספר..."

בלילה, לפני השנה במקלט, מספרת אימא אגדות. כל הילדים אוהבים את אגדת הקרב על החרמון, אוהבים פחות את אגדת האו"ם, ואינם אוהבים בכלל את אגדת השבויים שלא חזרו הביתה.

"כמה יפה!" הם אומרים לאימא. "חבל שזו רק אגדה!"

כל הזכויות שמורות לאלומה עברון@