אילו הייתי חוזרת לחיים, אפילו לביקור קצר, הייתי עולה על מטוס על מנת לפקוד את קברי ההורים המאמצים שלי בהמבורג. מתוך כבוד בלבד. את הבית בו גרתי אני בודאי זוכרת, זה היה ברחוב פרנץ ליסט שטרסה, מספר שתים עשרה קומה שישית. היה זה בית אפור ומשעמם. המדרגות הרחבות והנמוכות הכאיבו תמיד כשטיפסתי לבית שלנו. אני אומרת בית שלנו משום ששם גדלתי עד גיל שמונה עשר.טרם מלאו לי שמונה עשרה הבטיחו לי הורי לקחת אותי לטיול בהרים. אולם, משמלאו לי שמונה עשרה טענו הורי שאין באפשרותם לממן חופשה כזו. החלטתי לנסוע למספר ימים עם חברות, והוצאתי את כל חסכונותי משיעורים פרטיים במתמטיקה (היתה לי אמביציה לחסוך כסף שלא היה מעולם בהישג יד – אבי המאמץ היה אופה ואימי עבדה איתו במאפיה). כאשר שבתי מהטיול כעסו הורי על הדרך בה חגגתי את יום הולדתי. טענתם היתה בגילי עלי להשתתף בהוצאות השוטפות של הבית.נפגעתי, ולא הגבתי.  למחרת, כאשר יצאו שניהם למאפיה החלטתי לחפש במגירות (שהיו תמיד, אבל תמיד, נעולות בפני), אולי אמצא סימנים לחסכון, לאגירה, למשהו שיוכיח לי שהורי אינם מנסים לסחוט אותי, ובאמת כל מטרתם היא לחנך בת למופת להוריה .בלימודים תמיד הצטיינתי. ילדה רזה נמוכה שיער בהיר מאוד  - תמיד קראו לי הבלונדינית הקטנה,  מורים נהגו לבקש ממני לקרוא בטקסים כבר מגיל צעיר ביותר (כאשר היטלר ביקר בבית ספרנו – שלחו אותי להגיש לו זר פרחים – ועל ברכיו הושיב אותי ושר איתי את  השיר על הפרה שסוגרת ופותחת....)כל המורים פרצו בצחוק ומחאו כפיים. מדוע אני גדלה בתחושה שהורי מתנכרים לי?......משפתחתי את המגירה חשכו עיני. היו שם ערמות של מסמכים.חלק מהערמות היו סגורות בסרט. אי אפשר היה לפתוח אותן וכן להציץ במסמכים.לכל חבילה היה סרט אחר ומדבקה בציון השנה. 1928, 1929 וכן הלאה.השנה היתה 1946. בחרתי את החבילה משנת 1938 . גזרתי בעדינות את הסרט והתיישבתי לקרוא מחשבת את השעות בהן הורי עלולים לשוב הביתה. הייתי מרותקת לתכנה של החבילה, והבנתי ששאר החבילות – תכנן דומה.סגרתי בעדינות את החבילה במטרה לחסוך ממני הערות פגיעות במידה ויגלו את דבר חטאי.תכננתי לשוב יום אחד למגירה זו ולהעתיק ממנה פרטים חשובים, כמו שמות וכתובות. לא ידעתי להגדיר מה אני מרגישה – אולם במערכת היחסים עם הורי חל מפנה.סיימתי את שנת הלימודים והודעתי להורי שאני נוסעת ללמוד בארץ אחרת. (הודעתי להם שאלמד בהולנד, שם היתה חברתי הטובה ששימשה לי כתובת, ולמעשה נסעתי לשבדיה) אמנות. הגעתי לשטוקהולם.  בכיסי היה פתק עם שם של אשה. ללא כתובת, ללא מספר טלפון.שם בלבד. כריסטינה לונד.פתחתי ספר טלפונים וגיליתי שם 16 שמות דומים. כריסטינה, כריסטין, כריסטי.שם משפחה לונד.התחלתי מהשם הראשון. בתחילה גמגמתי, אולם בפעמים הבאות קיבלתי אומץ ואמרתי, שלום אני הבת האובדת שלך מגרמניה.אשה אחת אמרה האישה אין לי בת בגרמניה, פעם אחרת ענתה האישה אני צעירה מידי כדי שתהיה לי בת. כל מענה היה אחר ואף אחד לא תאם את כמיהתי למצוא את אימי הביולוגית.לאחר שסיימתי להתקשר לכל הכריסטינות השונות ולא מצאתי את מבוקשי החלטתי לנסות בדרך אחרת.הלכתי בדרך הפוכה וחיפשתי לפי שם המשפחה כשם פרטי, כלומר לונד כריסטי.ענתה לי אישה בקול רך. את מי את מחפשת שאלה, את אימי הביולוגית. הגעתי מגרמניה, אני גדלה אצל יואכים ואנה רדק.אה...אה... מה את רוצה ממני, שאלה בקול מפוחד, רק לראות אותך פעם אחת. באותו רגע ענתה בקול נמרץ, תקיף ומשפט אחד בלבד. נפגש בבית קפה ברחוב טירגטן 1, קפה קטן בפרברי העיר, מחר בשעה אחת בצהרים.בבואי לבית הקפה השכונתי, ישבה בפינה אישה מצונפת בצעיף על ראשה (לא היה כלל חורף באותה עת) לשאלתי, ענתה בחיוב. התישבתי מולה והתבוננתי בה מבלי לדבר. שתקתי.מלצר התקרב והזמנתי לנו כוס קפה. לאחר שהיא היהנה.היא היתה אישה נאה, נראתה כבת ארבעים. צעירה, אולם מבויישת, כנועה,מפוחדת, מאויימת.לא דיברתי. רק הבטתי בה בחמלה.ואז הרימה את עיניה היפות והחלה לספר לי את קורות חייה עד לידתי ולאחריה. היא היתה דוכסית.וככזו, במלאת לה שמונה עשרה, נשלחה לחופשה עם מטפלת, כמובן) לאי גוטלנד השוכן מול שטוקהולם. הבנות היו מבלות בעיר ויסבי, ויוצאות למסיבות עם הבנים המקומיים.היא התאהבה באחד הבנים שגר בכפר. הוא היה חקלאי, שגידל לפרנסתו ביחד עם אחיו (הם יתומים) תפוחי אדמה עגולים קטנטנים תבשיל שהיה מאכל לאומי וטיפלו בכל אחזקת החוה.משגילו הוריה את דבר הריונה – היה מאוחר מכדי לבצע הפלה. ההחלטה נפלה במהירות. הילדה תלד בגרמניה והתינוק ימסר לאימוץ.בני הזוג רדק, שהיו ללא ילדים, היו שכנים של קרובי המשפחה ושמחו לקבל את התינוקת ובצמוד לה סכום חודשי מכובד ביותר. (מדוע, אם כן, התיחסו אליה בקשיחות רבה כל כך כל השנים – הרי חשבון הבנק שלהם הכיל כספים רבים. דבר שגילתה לאחר מותם)התנאי הקשה ביותר עליו חתמה היה הסכמתה לא לחפש, לעולם, את התינוקת.(היא לא ידעה למי נמסרה התינוקת).מאז ילדה שלושה בנים. את הגעגועים הכמוסים לבת השקיעה בציור. כיום היא ציירת מפורסמת בשבדיה.הייתי המומה. הריני הולכת בעקבות אימי. את ציורי תלו תמיד בבית הספר ועשרות תעודות הוקרה תלויות עדיין בבית בהמבורג – שם גרה היום נכדתי גרטה, ציירת ידועה בגרמניה.על אבי יכלה לספר כי היה איש גבוה ויפה, נעים הליכות ורקדן.נסעתי לגוטלנד. הקשתי בדלת.איש גבוה ויפה פתח לי את הדלת וזיהה אותי מיד. נפל על צווארי ואמר כי ידע שביום מן הימים אחפש אותו.בן זוגי ואנכי רכשני מידי אחיו את חלקו בחוה. שיפצנו אותה והפכנו אותה לבית חלומות. מידי חודש בחודשו היינו מציפים אותו באהבה שנחסכה ממנו בשל מעמדה הגבוה של אהובתו.עכשיו אני מוכנה לחזור לענן בו אני שוכנת. אימי הזקנה עדיין מסרבת לפגוש אותי. מידי פעם אני קוראת בעיתונים אודות מעללי אחד מבניה המפונקים וההוללים (הם אינם ילדים...)וחושבת, אילו הייתי מתגלה בפני אחד מהם ואומרת, אחי, האם היה מתייחס לדברי כאל בדיחה? או כאל אחותו?

בטרם אשוב לענן נודע לי כי אימי נפטרה.  

שמחתי גוברת בשל העובדה שהחל מעכשיו אוכל להתפנק אצל אמא, להתרפק בחיקה

ולשמוע סיפורים שילדים שומעים לפני השינה.

כנפי מוכנות לטיסה. עד הפעם הבאה.