במהלך הצפייה ב"ג'סי והפחדן" קשה שלא להחליט שמדובר בסרט רע סרט פשוט משעמם והוא לא רק משעמם, הוא סרט פלצני במובן הרע כי הוא דוחף לצופיו תובנות קיומיות על גב הדמויות לפני שהצופה מספיק להזדהות איתם, לחבב אותם, לגבש איזושהי דעה על מה שהוא רואה או להבין מי בכלל הנפשות הפועלות ולמה הם נמצאים כולם ביחד.
ממש כמו שמו הארוך מאוד "ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י הפחדן רוברט פורד", שם שלא החליט מה הוא רוצה וקשה לזכור אותו ולהגות אותו או להמליץ עליו כך גם הסרט עצמו לא החליט באיזה סגנון הוא, תקופתי? נטורליסטי? קליפי? מינימליסטי או בומבסטי? יש בסרט מהכל, עושר ויזואלי לעיתים ועניות ויזואלית שמגובה בפילטרים מוזרים וזוויות מעולם הקליפים והסרטים העצמאיים (זויות שמחפות על בעיה תקציבית כלשהי). קשה להתחבר לסרט כזה שלא מגדיר עולם ויזואלי עקבי. בג'סי והפחדן יש אחידות בגווני הסרט בלבד, כל השאר נע בין גחמות שונות של הבמאי. מעבר לכך, הסרט לא מחליט מה הוא רוצה לספר ורק בסופו מובן שיש לו אמירה כלשהי, כללית, על החיים, משהו בסגנון "החיים הם לא מה שתכננת" אמירה כללית לא ברורה כזו שנשענת על סיפורו של אחד, רוברט פורד הפחדן, שאיש לא שמע עליו אבל הוא זה שהרג את האקדוחן המפורסם ג'סי ג'יימס. אין סיבה ברורה להתרועעות בין הגיבורים הראשיים וגם לא לרצח הידוע מראש. הסרט מספר רק שאותו רוברט פורד הוא מעריץ ילדותי, ספק מאוהב, של אותו אקדוחן, שהגיע בדרך סתמית לחלוטין לידי כך שהוא רוצח אותו. אין קונפליקט בין הערצתו של הבחור לג'סי לבין העובדה שהוא רוצה להרוג אותו, הכל מסופר בצורה טכנית וחיצונית, רגע אחד רוברט פורד מאוהב בג'סי ג'יימס וברגע השני הוא מאוהב בעצמו. ג'סי שואל את רוברט פורד אם הוא מאוהב בו או רוצה להיות הוא? שאלה שאין לה תשובה ולא מהדהדת במהלך הסרט או גורמת לאיזושהי תובנה על החיים, השאלה בומבאסטית אמנם אבל איה התשובה, הסצינה, שתפתור אותה ותביא לידי הזדהות או סלידה? רוברט פורד נשאר דמות חידתית וגחמתית, הוא גם רוצה להיות ג'סי וגם רוצה את ג'סי, או שלא? הסרט בוחר שלא להחליט וסרט שלא מחליט ומראה לי הכל מהכל הוא סרט משעמם כי האירועים שבו לא מהדהדים על פני אמירה חד משמעית שבה בחר הבמאי. הסרט עמוס אירועים אנטי דרמטיים, כמו אכילה ושינה של בוקרים קשוחים, הסרט רוצה להראות לנו את האנושי שמאחורי העולם הקשוח הזה של המערב הפרוע. קודם כל, זה לא חידוש, נעשים סרטים אין ספור שנורים בהם אנשים ולא מתים מיד. הבעיה טמונה בכך שהסרט לא מספק לצופיו אף טראומה, הכל מתרחש במילותיו של המספר החיצוני. כך למשל, כשנראים חבורת האקדוחנים אוכלים שעועית המספר מוסיף "הם חשבו ורצו כך וכך אבל כך וכך..." ואני אמורה להשלים את הפער כשהם מהגגים על איזושהי בדיחה מיושנת ומשעממת. אחרי 10 דקות מתרגלים לשיעמום הרגשני והסטרילי הזה, שדומה לפרוזה מיושנת במיוחד, וכשרואים את ג'סי הקשוח בעצמו מתייפח אין לזה שום משמעות משום שמובן מההתחלה שכל מה שיוצג כאן הוא הצד האנושי של הנפשות הפועלות. אולי עלילה טובה, כזו שלא נשענת על מספר חיצוני שמבלבל את המוח, הייתה עוזרת להתחבר לסרט, כזו שפעולותיהן של הדמויות היו מביאות אותן לשינוי רגשי ולא משפט סטרילי מפיו של מספר...הסרט הזה הוא נסיון אמריקאי לעשות סרט אירופאי כזה אינטליגנטי ועמוק אבל שלא מוותר על דחיפת כל פרט ופרט בלתי חשובים והרי קולנוע טוב הוא בדרך כלל כזה שלא מספר את עצמו, כזה שגורם לנו לנחש. בג'סי והפחדן אין מה לנחש, הכל מסופר לאט ותחושת מועקה מלווה לאורכו שאין לו בעצם מה לספר... |