מדונה של הפרברים
אני, קיבוצניקית לשעבר, תל אביבית לשעבר, כוסית לשעבר וסטודנטית לקולנוע לשעבר - על החיים בצנטרום של הפיילה של החלום הבורגני של הישראליאנה - נשואה + שניים + כלב, צמוד קרקע עם גינה, חצי עקרת בית סמי נואשת, רוצה לספר קצת את חיי, שריחם ריח כבד של דשא קצור, שוקו בבקבוק, שתן מסדיני בני הנגמל מחיתולים וגם שמץ של החמצה.
תבואו?
פוסטים פופולאריים
-
שלישי - פעמיים כי טוב?
15/5/07 | 981 צפיות
-
תאיר
10/5/09 | 687 צפיות
-
איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב לאכול
12/7/08 | 1142 צפיות
-
אור הגנוז - סיפור קצר
30/3/09 | 681 צפיות
-
תמונת ילדות
1/1/10 | 2287 צפיות
-
קחו אותי, עורכים!
27/3/08 | 1155 צפיות
פוסטים אחרונים
- תמונת ילדות 1/1/10
- שיר ברדיו 30/11/09
- בעדינות 13/9/09
- שתיקה 30/5/09
- תאיר 10/5/09
- אור הגנוז - סיפור קצר 30/3/09
אני הכלה
אתמול, בהתקף של סקרנות מיותרת וחסרת פשר, נכנסתי לאחד מאתרי המתחתנים ברשת. "מתחתנים", נראה לי, זה שם מכובס ל"מתחתנות". כי תסלחו לי על השוביניזם הארכאי, אבל כמה בחורים אתם חושבים שאשכרה נכנסים לאתרים ולפורומים האלו? אבל אני חייבת להודות, שבעניינים האלו אני יותר בחור מבחור. אני היא הכלה שבחרה את השמלה השנייה שמדדה בסך הכל. אני היא הכלה שהלכה שאננה שבוע לפני החתונה לבחור נעליים ותכשיטים לחופה, וגם אז בחרה את הראשונים שנקרו בדרכה. אני היא הכלה שלא טרחה לעשות איפור ותסרוקת ניסיון לפני החופה, ובשל כך נאלצה להפקיר את שיערה ופניה אצל ספרית לא נודעת במספרת סלין ביקנעם עילית, שעשתה שמות בשיערה. אני היא הכלה שפירקה את התסרוקת האסופה והפרחית להפליא שעוצבה בעמל רב ובשפע ספריי, והלכה בשיער פזור לחתונתה. אני היא הכלה שהתחננה בפני המאפרת שתוריד חצי מהאיפור האינדיאני ה"עדין" שמרחה על פרצופה. אני היא הכלה שלא הזילה דמעות אושר והתרגשות בחתונתה, ויותר מכל חששה לשלום האורחים שחס וחלילה לא ייתקעו בפקקים האסוניים של יום חמישי בערב. אני היא הכלה שלא הלכה לאף "טעימות", לא שזפה בעיניה אף אולם אירועים, ובחרה להתחתן בקיבוץ של ההורים ולסמוך על נפלאות המטבח הקיבוצי ומנותיו המפוארות. אני היא הכלה שפשוט לא ידעה איך לאכול את המעמד הזה, שבו אני נמצאת בתווך, בלב העניינים, מסמר הערב. אני, שמרגישה תמיד כמו פילה בחנות חרסינה על רחבת הריקודים, שאך ורק במקרים של קרבה מיוחדת לכלה ולחתן עושה טובה, רוקדת ריקוד אחד וחוזרת מבועתת לפינת החדר, אני, חסרת כל כישרון או חוש קצב מינימאלי, נאלצתי לפזז בערב ההוא על רחבת הריקודים כאילו אין מחר. אני היא הכלה שצפתה פעם אחת בלבד בקלטת הווידיאו המתעדת את ההתרחשות, וגם זה רק בגלל שאמא והאחות ביקשו. אני היא הכלה הזו. ואני דווקא נשמה רומנטית וסנטימנטאלית, אבל משהו במלאכותיות של האירוע הזה גרם לי להרגיש קצת צינית, קצת מבוישת, קצת אאוט. ושלא תבינו לא נכון, אני ממש, אבל ממש לא מזלזלת במי שזה כן עושה לה (או לו – בשם הפמיניזם) את זה. אני פשוט תמיד חושבת על היום שאחרי, כשייגמרו תרועות הפסטיבלים וירח הדבש, וכולם יחזרו לקרקע המציאות. כי הסיפור האמיתי מתחיל רק אז, לא יעזור לאיש. והחכמה בחיים היא לפלס את דרכינו ביום שאחרי ובכל מה שיבוא אחריו. נדמה לי שזה נקרא "החיים האמיתיים", וסליחה על הקלישאה. |
תגובות אחרונות
-
shai harlev
בתגובה על תמונת ילדות
-
מדונה של הפרברים
בתגובה על לסיגל, לעינייך הכחולות שלא יעצמו לעולם
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה חנה יקירה, על תגובתך. שמחה שהיה לך כיף להיזכר :-)
אי!!!!!!!!!! החזרת אותי 30 שנה אחורה.
-
הסרוב שלי לתחתן באולם חתונות כמו כולם---עלה לי בשלשה חודשי מריבות עם האבא הפולני שלי שכל מה שהדאיג אותו היה ----------מה יגידו השכנים!!!!!!!
-
התחתנתי בבית כנסת לבושה שימלה לבנה רגילה שקניתי בסתם חנות ( עם כיבוד שהכינה לנו אישה מרוקאית ) ממש ממש בשביל אבא שלי.
-
הצלם צעק עלינו לסיים מהר --כי באותו ערב היה הפרק האחרון שלי הסידרה עני ועשיר ( הטלנובלה ששיגעה אז את המדינה ) והוא (וכל שאר האורחים ) לא רצו לפספס.
-
גם אנחנו רצינו שיגמר מהר ---כי את החתונה האמיתי עשינו אחרכך עם 20 חברים הכי טובים שבאו לבלות איתנו את כל הלילה בדירת החדר וחצי ששכרנו אז.
-
גם היום לא הייתי משנה דבר--- (חוץ מהתסרוקת המטופשת שהייתה לי).
-
וכמו שכתבת ---הערב הזה הוא רק ערב אחד ---מחיים שלימים עם אותו בן אדם. ואני שמיחה ששנינו הסכמנו שלא רוצים הצגה עם רבע עוף וכך גם חיינו את ה-30 שנים שאחרי.
-
היה כיף להזכר
-
חנה
כיכבתי בעקבות הזדהות עמוקה והנאה גדולה מהקריאה.
גם אני הרגשתי מוזר ביום החתונה שלי, הייתי בתוך תחפושת של השמלה הכי לא נוחה בעולם, מגדל של ספריי על הראש ואיפור שגרם לחלק מחבריי לא לזהות אותי. מהרגע שבו הסתיימה החופה רק רציתי שהערב ייגמר כבר ואוכל ללכת הביתה לישון עם בעלי האהוב.
לא זוכרת באיזה מהפוסטים שלך תהית לגבי הקוראים,
אז, for the record, אני קוראת את כולם, נהנית ומזדהה עם הרבה מהדברים