אתמול, בהתקף של סקרנות מיותרת וחסרת פשר, נכנסתי לאחד מאתרי המתחתנים ברשת. "מתחתנים", נראה לי, זה שם מכובס ל"מתחתנות". כי תסלחו לי על השוביניזם הארכאי, אבל כמה בחורים אתם חושבים שאשכרה נכנסים לאתרים ולפורומים האלו? אבל אני חייבת להודות, שבעניינים האלו אני יותר בחור מבחור. אני היא הכלה שבחרה את השמלה השנייה שמדדה בסך הכל. אני היא הכלה שהלכה שאננה שבוע לפני החתונה לבחור נעליים ותכשיטים לחופה, וגם אז בחרה את הראשונים שנקרו בדרכה. אני היא הכלה שלא טרחה לעשות איפור ותסרוקת ניסיון לפני החופה, ובשל כך נאלצה להפקיר את שיערה ופניה אצל ספרית לא נודעת במספרת סלין ביקנעם עילית, שעשתה שמות בשיערה. אני היא הכלה שפירקה את התסרוקת האסופה והפרחית להפליא שעוצבה בעמל רב ובשפע ספריי, והלכה בשיער פזור לחתונתה. אני היא הכלה שהתחננה בפני המאפרת שתוריד חצי מהאיפור האינדיאני ה"עדין" שמרחה על פרצופה. אני היא הכלה שלא הזילה דמעות אושר והתרגשות בחתונתה, ויותר מכל חששה לשלום האורחים שחס וחלילה לא ייתקעו בפקקים האסוניים של יום חמישי בערב. אני היא הכלה שלא הלכה לאף "טעימות", לא שזפה בעיניה אף אולם אירועים, ובחרה להתחתן בקיבוץ של ההורים ולסמוך על נפלאות המטבח הקיבוצי ומנותיו המפוארות. אני היא הכלה שפשוט לא ידעה איך לאכול את המעמד הזה, שבו אני נמצאת בתווך, בלב העניינים, מסמר הערב. אני, שמרגישה תמיד כמו פילה בחנות חרסינה על רחבת הריקודים, שאך ורק במקרים של קרבה מיוחדת לכלה ולחתן עושה טובה, רוקדת ריקוד אחד וחוזרת מבועתת לפינת החדר, אני, חסרת כל כישרון או חוש קצב מינימאלי, נאלצתי לפזז בערב ההוא על רחבת הריקודים כאילו אין מחר. אני היא הכלה שצפתה פעם אחת בלבד בקלטת הווידיאו המתעדת את ההתרחשות, וגם זה רק בגלל שאמא והאחות ביקשו. אני היא הכלה הזו. ואני דווקא נשמה רומנטית וסנטימנטאלית, אבל משהו במלאכותיות של האירוע הזה גרם לי להרגיש קצת צינית, קצת מבוישת, קצת אאוט. ושלא תבינו לא נכון, אני ממש, אבל ממש לא מזלזלת במי שזה כן עושה לה (או לו – בשם הפמיניזם) את זה. אני פשוט תמיד חושבת על היום שאחרי, כשייגמרו תרועות הפסטיבלים וירח הדבש, וכולם יחזרו לקרקע המציאות. כי הסיפור האמיתי מתחיל רק אז, לא יעזור לאיש. והחכמה בחיים היא לפלס את דרכינו ביום שאחרי ובכל מה שיבוא אחריו. נדמה לי שזה נקרא "החיים האמיתיים", וסליחה על הקלישאה. |