הייתי בת 17, אולי קצת פחות. תמיד הייתי חייבת להיות הראשונה. הראשונה שניסתה לעשן, הראושנה שהתנשקה עם מישהו, הראשונה שהעזה לגעת באיבר מינו של גבר ואחר כך רצה לספר לחברותיה שרק חיכיתי שכל זה ייגמר כבר כי אין לי מושג מה לעשות עם הדבר הזה.

הרגשתי שזה חלק מהייעוד שלי, לסחוף אחרי אנשים.

הייתי חייבת להיות במרכז העניינים, שיסתכלו עלי.

"עשיתי את זה", אמרתי בקול מבוייש מזוייף עם חיוך רחב מאוזן לאוזן בזמן הפסקת הצהריים בביה"ס, מסביבי הצטופפו כמה חברות שהיו צמאות למידע על חווייתי עם הסוס הלבן.

"די, אני בשוק" אמרה אחת מהן, "נו?, ספרי איך היה!" התחננה אחרת.

עם פנים קורנות מאושר, אך עם צלקות עמוקות בלב, סיפרתי להן על חוויה מדהימה ומושלמת.

לכם, אספר את גרסת המציאות, גרסת החלומות מתאימה לבנות בנות 17, אני חושבת שאנחנו כבר לא תמימים כמוהן.

או שלא?!?!?

לאחר קבלת אישור למאבי, התקשרתי לחברתי הטובה (עד היום) וצרחתי לתוך השפורפרת (היה לי פלאפון, אבל באותה תקופה הייתי מסוגלת עדיין לנוע בלעדיו- היום כבר ממש לא ) "תארזי" המסר הועבר לעוד 2 חברות ויום לאחר מכן ב-5 בבוקר היינו ארבעתינו על האוטובוס בדרך לאילת. זה היה החופש הגדול, הרגשתי שאני מסגולת לכבוש את העולם.

שם, במלון, הכרתי אותו, נער רזה, בגילי, נראה מעט ביישן עם סומק תמידי בלחיים, עדין- אולי אפילו קצת נשי. בילינו 4 ימים תמימים לחלוטין יחד, דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה, הוא נגע בי בעדינות (לא יותר מדי, כמובן שלא הסכמתי לחרוג מגבולות הבגדים) הייתי מאושרת.

אחרי הנסיעה החלפנו טלפונים והבטחנו לשמור על קשר.

התראינו מדי פעם במסיבות, דיברנו מעט בטלפון אבל לא היה משהו מעבר. לאחר חצי שנה , בחופשת הפסח, התברר לי שהוא נוסע לאילת, שוב הטלפון הראשון היה לאחותי האבודה ושוב צרחתי (הפעם לתוך הפלאפון שהספיק להיות התמכרותי החדשה) "נוסעים לאילת, לא מעניין אותי", כמובן שכעבור 24 שעות היינו בתוך אכסנייה כלשהי באילת.

התקשרתי לנער החלומות שלי, נלבהבת מאי פעם ובישרתי לו ש"במקרה" גם לי יצא להיות באילת עכשיו ושאלתי מה הוא עושה, נעניתי שהוא עסוק כרגע ושנדבר בערב. מרוב התרגשות על הערב הקרב ובא, לא שמתי לב בכלל (או שלא רציתי לשים לב) שנער החלומות שלי לא נלהב כמוני.

הלכנו לעשות קניות אני וחברתי, היינו קצת בים, אכלנו משהו וב21:00 היתה לי שיחת טלפון, "זה הוא" חייכתי לה והרגשתי איך לבי פועם כל כך חזק עד שהייתי בטוחה שאם אענה לו הוא ישמע אותו דופק.

עניתי "כן, אתה יכול לקפוץ...אתה יודע איפה האכסנייה? בסדר, נתראה..." מאושרת מתמיד, בישרתי לחברתי שיש לנו אורחים בעוד חצי שעה...

לבשתי את בגדיי המחמיאים ביותר והתבשמתי, סיכמתי עם חברתי שתצא לסיבוב עם החבר שלו כדי שיהיה לנו קצת זמן לבד. בתוך תוכי, ידעתי מה אני עומדת לעשות, פשוט הכחשתי את זה, אולי נהניתי להשתעשע עם הרעיון שבסוף אני אתחרט,לא ידעתי שתהיה לי אפשרות.

הפגישה, ההתרגשות העצומה, האכזבה התהומית וסוף עידן התמימות שלי....

בפרק הבא.

אשמח לתגובות, קריאה מהנה...

שלכם,

קשת .בענן