"שכל אחד מכם יסתכל על מי שמימינו ומי שמשמאלו. בסוף המסלול יישאר רק אחד מכם. אם עוד לא קלטתם, חבורה של רכיכות, אז פה זה לא חוג סיירות. פה זה צבא. ומי שאין לו את הכוחות והשכל יעוף. זה ברור?"

פעם קראתי שבאופן סטטיסטי בוגרי טיס הם יוצאי משפח'ות בהן האמא מורה והאבא טייס. מדהים איך גם המתמטיקה בארץ הזו גזענית. מזל שמזמן הפסקתי לקח'ת ללב שטויות כאלו. שום שד עדתי לא תמצאו במימייה המוח'רשת שלי.

לפני כמה שבועות, דוידי אמר שיש לו מישהי לסדר לי. אמר שהיא כוסית-קצה וזורמת. לקח'תי את המספר שלה וקבענו באיזה בית קפה מעפן בראשון. באמת בח'ורה ברמה. קשקשנו ואפילו כשהרגל שלי נגעה "בטעות" בשלה, היא לא הזיזה אותה. פתאום, בלי קשר לכלום היא אומרת לי: "בואנ'ה, קטע שיש לך חית ועין, זה נדיר בדור שלנו". וואלה. קטע-קטע, הא? כמעט עניתי לה שקטע שיש לה פאות כ"כ ארוכות, זה נדיר בעידן הלייזר. אבל סתמתי. בכל זאת, לא יצאתי שבת כבר 3 שבועות ברציפות וח'יפשתי אקשן.

סתם בשביל הרקורד, בסוף טח'נתי לה ת'תח'ת.

 בבי"ס הייתי מצטיין שיכבה וכשהגיעה המנילה עם קורס טיס בפנים, ידעתי שאני הולך על זה. גם בקורס הולך לי לא רע. אחרי שבוע ניווט אפילו קיבלתי ח'ית-ח'ית. הגעתי ל-נ.צ. הסופי 3 וח'צי שעות לפני כל השאר. ידעתי שאני הולך להפציץ בניווטים, כי יש לי שבב של GPS במוח'. אבל ת'אמת, הופתעתי אח'ושילינג מזה שציינו אותי לשבח'. ח'ית-ח'ית. מצאו למי להגיד את זה.

כשהייתי קטן אפילו לא שמתי לב לזה שיש לי ח'ית ועין. כשקלטתי, ניסיתי להפסיק. זה לא הלך לי. אמא הסבירה לי שככה בעצם צריך לדבר עברית, וכשלכולם יהיו שגיאות כתיב כי הם לא מבדילים בין אל"ף לעי"ן וחי"ת לכ"ף, אז אני אקבל 100 בכל ההכתבות. אמא תמיד דח'פה אותי למצוינות במסווה של: זה בעצם קלי-קלות או איך אפשר אח'רת?!

לא יכולתי אח'רת. מזל. אח'רת המורים לא היו תומכים בי ככה.

בכיתה ח', שנה בערך אחרי שפיטרו את אבא היה טיול שנתי לעין גדי. לי היה ברור שאני הולך. הבאתי את הדף לאמא שתח'תום. היא עיינה בו, קמה מהספה ומלמלה לעצמה: "חוק חינוך חובה חינם עלק!". מאז שאבא פוטר, ארבעת הח'יתים תפסו מקום חשוב בח'יים שלי. כל דבר עלה כסף בבית-הספר. ספרי לימוד וציוד, תלבושת אח'ידה, טיולים, ח'וגי העשרה ומה לא. על מה שיכולתי ויתרתי. לא מפונק. אולי בגלל זה אני מסתדר פה טוב. ארבעת הח'יתים המזופתות האלו, היו צריכים לקרוא לזה ח'ה-ח'ה-ח'ה-ח'ה, בטח' ישב לו איזה שר מדושן שח'שב שהאירוניה הזו קורעת.

בבוקר לקחתי בח'זרה את הדף. אמא עוד לא ח'תמה עליו. הלכתי למח'נכת ואמרתי לה שאני לא רוצה לצאת לטיול. היא אמרה שאין כזה דבר, ושאף אחד לא שואל אותי וזה במסגרת הלימודים. תוך כדי שהיא מדברת, נראה לי שהיא הבינה. היא שתקה לרגע ואמרה לי שאגש אליה בהפסקה הגדולה, כי עכשיו אין לה זמן. בהפסקה היא אמרה לי שהיא סידרה את זה. לא היה לי איכפת מה היא עשתה. וגם הפרצוף הפגוע של אמא בבית לא הזיז לי. זו לא אשמתה אבל בטח' שגם לא אשמתי. מה, לא ככה?

שבועיים לפני הטיול, הכרזנו מי יושב בספסל האח'ורי: אני, מוטי, עירית, מיכל ואלירן. אמרנו שנקנה ממתקים לנסיעה בשותף. לא יכולתי להגיד שאין לי כסף. אמרתי רק למוטי, הח'בר מספר אח'ת שאי פעם היה לי. הוא קרץ לי ואמר בנוכח'ות כולם: "אני ועדי נדאג לזה!". מכיר אותו כבר, הבן-אדם גאון, תמיד הייתה לו תוכנית בראש ותוכנית מגירה, למקרה שהתכנית הראשונה לא תעבוד.

יום לפני הטיול מוטי קבע איתי בארבע וחצי בצרכנייה. כשראיתי אותו מח'כה לי שם כמעט נפלתי מרוב צחוק. הוא נראה כמו דרדס, עם הדגמ"ח' של אח'יו הגדול וח'ולצה ענקית. כששאלתי מה זה הפורים הזה, הוא הסביר לי: "ברגע שניכנס, תיקח סלסלה. אתה שם בה מקסימום 4 חטיפים. את כל השאר אתה מעמיס עליי. היום אני עגלת הסופר שלך!". זו הייתה תוכנית לא רעה בהתח'שב בעובדה שמיקו, בעל הצרכנייה היה עיוור בעין אח'ת.

בכל זאת הלב שלי דפק, וקצת היססתי. עד אז בח'יים שלי לא גנבתי. מוטי עודד אותי ואמר: "כולם גונבים, ויאללה גבר! אם אתה רוצה שעירית תשים עליך, תעמיס לי ביסלי". כזה ממזר המוטי הזה. מהאנשים האלה שעושים לך שמח' בנשמה. הלוואי והוא היה איתי כאן בקורס. נדפק באיזה גדוד, טוח'ן שמירות כמו כלב.

הצרכנייה הייתה קטנה, כולה 2 מעברים. למזלנו מיקו בדיוק הלך להביא ארגז של בצל מהמח'סן. עבדנו כמו שדים: מנטוס, ח'בילת בזוקות, גרעינים שח'ורים, 2 במבה גדולות, סוכריות גומי-יין, כיף-לי בצל וכיף-לי קלאסיק, שלווה תפוח'ה, עוגיות סנדוויץ', עוגת הבית ותפוצ'יפס פיקנטי.  

מיקו לא עלה עלינו עד היום. לפעמים בא לי לבוא לצרכנייה ולהח'זיר לו כסף. לא נעים. היה אח'לה טיול, בעיקר נהניתי בנסיעות באוטובוס. איזה דבילים יצאנו ששכח'נו להביא ביסלי.