טיול נגיש (?) בכיסא גלגלים: עין כרם וארמון הנציב

TheMarker Cafeמיושבת בדעתהמיושבת בדעתה יוצאת מגדרהטיול נגיש (?) בכיסא גלגלים: עין כרם וארמון הנציב

מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה

דברים שכתבתי

פוסטים אחרונים

ארכיון

2020

2019

2018

2017

2016

2015

2014

2013

2012

2011

2010

2009

2008

טיול נגיש (?) בכיסא גלגלים: עין כרם וארמון הנציב

לצפייה במסך מלא

טיול נגיש (?) בכיסא גלגלים: עין כרם וארמון הנציב

‎17

30 תגובות יום שבת, 31/5/08, 18:44

לא העליתי בדעתי שהכוונה לטייל בכיסא גלגלים בירושלים (בין השאר על-מנת לתאר את הטיולים ברשימותיי), תהפוך למבצע כה סבוך טכנית ולוגיסטית ותגרום לאנשים לזקוף גבה בהפתעה. התכנית הייתה - ועודנה - לטייל בהנחיית ארנון ברוקשטיין, ידיד שהוא גם מורה דרך. עד סוף הקיץ אנו מתעתדים לכתוב תיאור של כעשרה מסלולי סיור במזרח העיר ובמערבה, שיכללו פירוט של גורמי נגישות וילוו בהסברים על האתרים.

הסיור הראשון תוכנן להיערך בשכונת עין כרם, ולקראתו התקשרתי לארגון מתנדבים שמשנע אנשים בכיסאות גלגלים בניסיון לארגן הסעה. נסיעה

פרסומת

באוטובוס, כפי שהבהרתי באחת מרשימתיי, היא מבצע מסובך, מה גם שאין אוטובוס המוביל ישירות מביתי למקום הטיול. ארגון המתנדבים אליו התקשרתי אינו גובה תשלום עבור שירותיו, אך ניהלתי עם אנשיו שיחה הזויה למדי.

נראה שהמתנדב עמו שוחחתי החליט שכיאה למעמדי, ברצוני להגיע לבית החולים הדסה עין כרם. בתשובה לשאלתי היכן ימתין לי כשיגיע לאסוף אותי בדרך חזרה, השיב "מול הכניסה למיון". עליי להודות שחשתי, לראשונה מאז גיל ההתבגרות, מבוכה מסוימת בשל כוונותיי קלות הדעת. ואכן, בהגיעי למקום (המתנדב התעשת לבסוף והסיע אותי ליעד הביזארי), ראיתי שבשל יופיו עוצר הנשימה ניתן בהחלט לראות בביקור "הנאה אסורה".

פרס ניחומים מלכותי? נופה של עין כרם (צילום: יאן לוי)

אורך רוח ודחיית צורכי הגוף הפרוזאיים: סיור בעין כרם

סיורנו בעין כרם נפתח באחד המקומות היפים בעיר, כנסיית "הביקור". אל הכנסייה מוביל שביל תלול שאורכו כ-300 מטר. השביל מכוסה בחלקו באספלט ישן, ומהווה שילוב של מדרגות ומשטח ישר. המילה "ישר" נכתבת כאן במשמעותה המופשטת, כיוון שבפועל השביל מוזנח למדי. עלייתי מעלה בכיסא הגלגלים דרשה מידה רבה של דבקות במטרה, מאמץ רב מצד המלווה (ארנון המדריך) ויצר הרפתקנות (של שנינו). אין ספק, הנגשת השביל לכיסא גלגלים (וגם לעגלות ילדים, הליכונים, ו"סתם" עוברי אורח שמתקשים בטיפוס) אפשרית, קלה יחסית - ובעיניי הכרחית.

המחזה הנגלה במעלה השביל עוצר נשימה, וחבל שהרשויות אינן מקלות על האנשים ליהנות ממנו ואינן נוהגות בהתאם לאחריות שאחזקת מקום היסטורי ומקודש שכזה מטילה עליהן. אודה שיכולתנו להגיע אל הכנסייה (תוך הפעלת כוח פיזי ואורך רוח) משמחת, אולם במצב הנוכחי של השביל הדבר אינו מומלץ לרכי הלבב או לנוסעים בכיסא ממונע. אבנים קטנות פזורות על-פני השביל, חלקו העליון אינו ישר ורוחבו משתנה, ואני לא הייתי מסכנת את צמיגי הכיסא הממונע שלי במפגש עם אלה. אך להפתעתי, כיסא גלגלים נייד ואדם חזק שמוכן לסייע, מאפשרים הצצה לאחד המראות הקסומים בארץ. מראה שמתגלה במעלה השביל ומהווה פרס ניחומים מלכותי למאמץ הטיפוס.

האם השער ייפתח לנכים? ולמה אין רמפה? כנסיית "הביקור" (צילום: יאן לוי)

לבד מהמראה המהמם, בשטח כנסיית "הביקור" עצמו ישנו מתחם אליו מובילות שלוש מדרגות. הודות למאמציו של מורה הדרך, כיסא הגלגלים הקל הגיע עד לעליונה שבהן. אין ספק, הישג מרשים לרוח האנושית (ומחיאות כפיים לארנון). יחד עם זאת, תמהתני: האמנם אי-אפשר להוסיף למדרגות רמפה קבועה מאבן, או זמנית עשויה עץ? האמנם הכנסייה הנוצרית מעונינת להעמיד בניסיון מסוג זה את אמונתו של נוצרי נכה? במצב הדברים הנוכחי, על הנכה המתעקש לעלות במדרגות באמצעות כיסא להביא רמפה מהבית.

דרכנו חזרה בשביל בו הגענו הייתה תלולה כמו העלייה. ירידה בטוחה בכיסא גלגלים שאינו ממונע מחייבת את האדם המסייע להימצא לפני הכיסא ולא מאחוריו. כלומר, מחשש להחלקה הנכה ירד בגבו לתחתית הירידה, והגלגלים האחוריים של כיסא הגלגלים יובילו את הנסיעה. שוב, הבאתו של השביל למצב טוב יותר תהיה תרומה עצומה לתיירות, לתושבים ואם ארשה לעצמי אמירה יומרנית - להיסטוריה.

הדרך רצופה כוונות טובות ובעיות נגישות. רחוב המדרגות (צילום: יאן לוי)

הכנסייה הבאה בה ביקרנו הייתה כנסיית "יוחנן בהרים", ששמה מתנוסס מעל השער כתוב באותיות לועזיות בשפה העברית. הפעם, הקפלה בכנסייה הייתה כה גבוהה שלא התיימרתי לעלות אליה. לעומת זאת, התרשמתי ממתקן השירותים (כל אדם ותחביביו) המכיל מספר תאים גדולים ונקיים. חיסרון הנגישות היחיד בו הוא היעדר מאחזים בתוך התאים.

ברור לי שהעקרונות הליברליים של נגישות מבני ציבור, שלא לדבר על חוקי מדינת ישראל, אינם מחייבים את הכנסייה. עם זאת, נדמה לי שדאגה לנוחותם של הנכים אינה סותרת את רוח החמלה הנוצרית. במקרה זה חצר הכנסייה מרשימה אמנם, אך למרבה הצער החוויה אינה מהווה תחליף למאחזים בתוך התאים. מתחם החצר נגיש לכיסא גלגלים, ממונע או רגיל. כך שבעת הביקור רצוי להתרכז בענייני הרוח ולא בענייני גוף פרוזאים כגון שימוש בשירותים.

עדנה מפתיעה לשפה העברית. כנסיית "יוחנן הקדוש בהרים" (צילום: יאן לוי)

האתר הבא בו ביקרנו הוא מנזר "האחיות ציון", שהפך בשנים האחרונות לבית הארחה. רובו נגיש לכיסא גלגלים פרט לשער הכניסה שיש להקפיד לפתוח את חציו, וחלקו התחתון היוצר מכשול שניתן להתגבר עליו רק בעזרת סיוע חיצוני. פרט לכך, האתר נגיש לחלוטין: חדרי השירותים במערב האתר, מעל תצפית הנוף המרהיבה, רחבים ונוחים. כמה חבל שהיעדר מאחזים בתוכם פוגם בהרמוניה האידילית.

סוף דבר: ניתן לסייר בסמטאותיה הקסומות של שכונת עין כרם ובאתריה ההיסטוריים-רוחניים בכיסא גלגלים. הדבר מחייב אורך רוח מסוים, ובמצב הנוכחי של שביל המדרגות גם סיוע של אדם בריא החמוש ביכולת פיזית ורצון טוב. חוויית הביקור במקום עוצרת נשימה אך, למרבה הצער, צורכי הגוף הפרוזאיים יותר ייאלצו להידחות עד להגעה למקום אחר (או להחלטת הכנסייה הנוצרית להתחשב בנכים).

נגישה לחלוטין. טיילת שרובר (צילום: יאן לוי)

אבן ירושלמים "מרטיטה", נגישות כמעט מלאה: טיילות ארמון הנציב

הגעתי אל ארמון הנציב בכיסא גלגלים ממונע, מאמינה ששבילי הטיילות השונות (גולדמן, האז ושרובר, על-שם התורמים לבנייתן) נגישים. ואכן, הם היו נגישים לחלוטין כמעט, וכמותם גם תאי השירותים בקצה טיילת האז ובמסעדת טברנה שבקצה טיילת שרובר. לא אוכל לומר דבר על תא השירותים בכניסה לטיילת גולדמן, שהיה, משום מה, נעול.

הנוף נפלא, מדבר יהודה מימין ומעבר לו הרי מואב, העיר העתיקה מלפנים וירושלים החדשה משמאל. גולדמן, החדשה ביותר מבין הטיילות, מרוצפת אספלט. האז מרוצפת אבנים ירושלמיות, מה שהופך את הנסיעה בה בכיסא גלגלים לחוויה מרטיטה. מבחינה מילולית, אגב. פני הקרקע, המחורצים באופן "אומנותי", גורמים לכיסא לבצע קפיצה קטנה כל אימת שהגלגלים נתקלים בחריץ (כלומר, רוב הזמן). אני התקשיתי לשמור בתנאים כאלה על שליטה בג'ויסטיק, המוט המכוון את תנועת הכיסא, שלא לדבר על שליטה במחשבותיי המתפזרות והסכנה לדרוס את ארנון.

במקור, רוצפה טיילת האז באבן ירושלמית גסה, אך כשהגיעו לעירייה תלונות הנכים ניתנה הוראה ליישר את הבליטות. התוצאה אמנם אינה חלקה לחלוטין, אך הנסיעה, לפחות, אפשרית. ברור שבמקרה זה השאיפות האסתטיות מנוגדות לנוחות ההתניידות בכיסא גלגלים, ועדיף היה לרצף מלכתחילה באספלט פשוט.

נוף שהנכים לעולם לא יראו. טיילת שרובר (צילום: יאן לוי)

למעשה, בכל מתחם טיילות ארמון הנציב קיימות שתי בעיות עיקריות: חוסר היכולת לעבור מצדה המזרחי של טיילת האז לטיילת שרובר; והעובדה שטיילת גולדמן מסתיימת במדרגות בצדה המערבי. ניתן לעקוף אותן אם פונים שמאלה כ-30 מטר לפני קצה הטיילת, אז מגיעים למדרכה שבמורדה ישנה הנמכה כלפי הכביש.

סוף דבר: ציפיתי לנסיעה קלה וכיפית, ביודעי שכל מתחם הטיילות נגיש לכיסא גלגלים. זו אחת מפינות החמד בעיר ואכן, בעיקרון, היא נגישה כולה. אני רק תוהה אם ניתן לאשש מדעית את השערתי שמנת המשכל של יושבי כיסאות הגלגלים יורדת פלאים בעקבות חשיפה לשבילי טיילת האז ה"מרטיטה".

דרג את התוכן: