כל חיי הייתי נלחמת כדי שיבינו אותי.הייתי מחפשת לפחות אדם אחד שיוכל להבין אותי באמת.

היום אני מוכנה לראות את האמת הפשוטה.אין באמת אדם שיוכל להבין אותי במאה אחוז.

איך אני יכולה לצפות מאחר שיבין אותי אם אני אפילו לא מבינה את עצמי?

רק אם אבין את עצמי במאה אחוז אין לי שום צורך שאחר יבין אותי.

מודעות עצמית.

פעם חשבתי שזה באמת יועיל לי אם אהיה מודעת לעצמי.

ככל עוד שהייתי מודעת לעצמי יותר ראיתי שזה באמת לא מועיל בשום דבר.

למה?כי המשכתי להתנהג כמו פעם,לעתים התגובות שלי למצבים היו כמו פעם.

אותה דפוס התהגות,אותם תגובות,אותם מחשבות.

אין כמו להיות מודע בפעולה.

שינוי.

האדם באמת לא יכול להשתנות.

זה האמת הפשוטה מאוד.

אם האדם רוצה להשתנות זה אומר שהוא לא מקבל את עצמו כפי שהוא.

הוא נלחם עם עצמו ובכך פוגע בעצמו.אין פה קבלה עצמית ואהבת עצמי.

האדם תמיד שואף להיות מישהו אחר,משהו אחר.למה?

האדם אף פעם לא מרוצה להיות כמו שהוא.

תמיד יש מלחמה פנימית אינסופית.

אולי ברגע שיקבל את עצמו הוא "ישתנה".

השינוי בא גם כשהאדם בוחן את כל האמונות והמחשבות שלו.

ברגע שהוא משנה את כל המחשבות שלו לגבי עצמו,לגבי העולם הוא משתנה.

להכיר.

נוכחתי לדעת ולראות שמעט מאוד אנשים יכולים להכיר את האחר כפי שהוא.

אדם רואה,שומע,מדבר,רב,מתקשר עם האחר אך לא מכיר אותו.

הוא לא מכיר אותו,אפילו לא פוגש אותו בלב שלם כפי שהוא.

אדם תמיד רוצה שהאחר יהיה כפי שהיה רוצה לראותו ולא רואה אותו כפי שהוא.

 בני זוג חיים ביחד הרבה שנים אך מעולם לא נפגשים.

כנות

האדם מצהיר שהיה רוצה להכיר את בן זוג כנה וישיר.

זה נורמלי.זה טבעי.כולנו היינו רוצים שמישהו יהיה כנה איתנו.

אך יחד עם זאת אומרים שהאמת תמיד כואבת...

אז מה קורה פה?

הם אומרים שרוצים את האדם הישיר אך לא רוצים לשמוע את האמת.

הם סותרים את עצמם.

עימות

אם מישהו בא אלי ומאשים אותי במשהו,צועק עלי ומתפרץ עלי אני מסתגרת.

פה אני מבינה שבאמת הבעיה בי.למה אני מסתגרת?

אני לא מקשיבה,אני מתגוננת,אני כבר לא נוכחת פה והולכת במחשבותי למקום אחר.

אני לא יכולה לעזור לעצמי וגם לו אם אני חוסמת את כל התקשורת בינינו.

אולי הוא רוצה לשפוך אשר על לבו ורוצה שיקשיבו לו.

אולי הוא פשוט רוצה לומר את מה שמפריע לו.

שמתי לב שבכל פעם שאני זמינה עבור האדם הוא נרגע...

וגם שמתי לב שבכל פעם שאני חוסמת את כל התקשורת האדם מתעצבן מהר....

וכבר הכל אבוד...אני לא פה והוא גם לא פה...

מראה

האנשים תמיד יודעים מהם הפגמים והחסרונות של האחר.

זה מדהים.זה משגע עד כמה הם מודעים לזה.

קל להם להצביע עליהם באחרים.הם יודעים על זה בעל פה.

הם חוזרים על זה שוב ושוב מילולית או במחשבותם.

והם בהחלט שוכחים להסתכל על עצמם במראה.

אולי לא רוצים.אולי זה מביך אותם.אולי הם חיים בהכחשה.

והחוכמה פה להפסיק להתעסק באחרים

ואז החיים יהיו הרבה יותר קלים ברגע שיעבדו רק עם עצמם.

קשר.

האם אנחנו באמת נקשרים לאנשים?

זאת השאלה מאוד מורכבת.

אני לא יודעת האם זה בכלל נכון כי נוכחתי לראות

שאנחנו דווקא נקשרים לאמונות ולא לאנשים...

אם אני לא אוהבת את עצמי אני נקשרת לאדם שגם לא אוהב אותי.

אם אני מתעללת בעצמי אני נקשרת לאדם שגם מתעלל בי.

אם אני לא מקבלת את עצמי ולא מעריכה את עצמי אני נקשרת לאדם שינהג בדיוק אותו דבר כלפי.

השאלה מאיפה זה נובע?

אני מגיעה למסקנה שאנחנו בעצם נקשרים לאמונות מוטעות

 שיש לנו כלפינו ואנחנו משליכים את זה על אחרים.

ברגע שמבחינים בזה הבלבול מופסק ואנחנו יכולים לאהוב.

כאב.

היום מישהו אמר שבטח יש כאב בתוכי לאחר מה שעברתי בחיי.

הבטתי בו בתדהמה ולא הבנתי על מה הוא מדבר.

על איזה כאב הוא מדבר?בתוכי?אמר שכן.

שאלתי את עצמי האם יש כאב בתוכי וקבלתי את התשובה:אין שום כאב.

ברגע שלקחתי אחריות על עצמי הכאב נעלם.

ברגע שהפסקתי להילחם עם מה שקורה בחיי הכאב נעלם.

ברגע שקבלתי את כל מה שיש בחיי הכאב פשוט לא קיים.

אני יודעת מה זה הכאב..שנים הייתי סובלת,הייתי בדכאון...

היום אין לי מושג מה זה כאב.

הקשבה.

הקשבה זה אומנות.זה משהו שהרבה אנשים לא יודעים לעשות.

הרבה אנשים שומעים...שומעים...אבל לא מקשיבים.

הם חושבים שהם מקשיבים אבל הם מקשיבים למחשבות שלהם שמתרוצצים בראשם.

כשלמדתי באמת להקשיב לעצמי מצאתי את המורה שלי שנמצא בתוכי

 והופתעתי לגלות שכל מה שחיפשתי אי פעם נמצא בתוכי.

ברגע שהתחלתי להקשיב לעצמי חיי השתנו והתחלתי ללכת עם אמת פנימית שלי.

כשאני מקשיבה לעצמי אני מקשיבה לאחרים גם.