... "אם את רוצה להיפרד ממנה, עכשיו זה הזמן." הנחתי את השפופרת. קמתי לאט, כך התחילה ההשתלטות על הרגש. ההחלטה התקבלה תוך שניות: כמה צעדים אל הדלת, ומכאן – הכול בריצה. ריצה במסדרון, טיסה במדרגות, שתיים-שתיים, עפה בסיבובים. בריצה אל תוך משרד הנסיעות. הסוכנת הכירה אותי כמובן: לא, אין מקום בטיסה הישירה לתל אביב. טוב, אז מה שיש לך. אם תצאי אל הטיוב תוך חצי שעה, תספיקי בקושי לטיסה דרך פרנקפורט. מה שתגידי אני עושה. תקתוק מקשי מקלדת, אני חוטפת את הנייר, צועקת תודה תוך כדי ריצה החוצה, בחזרה למחלקה. הוא מבין, ראש המחלקה; זו לא הפעם הראשונה. הנהלים מוגמשים, הוא מושיט את ידו. הניירות ההכרחיים נדחפים לתיק משרדי אשר נסגר בנקישה, הדלת נסגרת בחבטה, הרגלים שוב טסות שתיים-שתיים ועפות בסיבובים, נושאות את נפשי במסלול המוכר: מזגזגות בין אנשים בחליפות עסקים, פנימה לטיוב, מדלגת מטה על המדרגות הנעות האינסופיות אל בטן האדמה, בריצה במסדרונות המפותלים המוכרים, בזינוק אל בין הדלתות שמתחילות להיסגר. השאר בנאלי: רכבת – ריצה – תור – ריצה – המתנה – טיסה – נחיתה – ריצה – המתנה – טיסה – נחיתה – ריצה – מונית – ריצה על המדרכה לאורך הרחוב המוכר – פנימה לחצר – למעלה במדרגות, שתיים-שתיים. האמבולנס כבר שם. הבחורים כבר הכירו אותה. הושיבו אותה על כסא גלגלים, בעדינות. בכבוד. גוף דק, חלוש. נפש עוצמתית, שהחליטה: די. האימה מטריפה; הטירוף מאיים. נוכחות הקלשון שואבת את האוויר. ועיניה. עיניה. היא לבושה במכנסיים האלה, שאני מכירה. חולצה, נעליים וגרביים: נקי, מגוהץ. צלם אנוש. כבוד האדם. כבודה. הבחורים מורידים במדרגות את כסא הגלגלים ועליו הגוף הכחוש, בעדינות, בחמלה. הם מכירים אותה. אני מתיישבת לצידה, אוחזת בידה, ונוסעים, אל מותה.