שבע ורבע בבוקר. אמרו שש מאות, אמרו שבע מאות, אמרו שמונה מאות. אני ראיתי מלאן. נשים. שוחות, רוכבות, רצות. על השוֹק רשומים בטוש שחור עבה המספר, המקצה והגיל.
אני רוכבת אחרי נשים שעל השוק שלהן כתוב 52 או 41 או 63. אני רוכבת אחרי ישבנים רזים ושמנים, אחרי רגליים שריריות ורגליים עטורות ורידים בולטים, עוקפת נשים עם בטנים ושדיים שנשאו והניקו ילדים.
וגם אחרי רוכבים. 39 כתוב לי על השוק. פעם ראשונה בטריאתלון. נעים מאד.
ספרינט בשלשה.
אמא של גיסי, בת 59, שוחה 800 מטרים, אני, רוכבת 20 ק"מ, אחותי, בת 35, רצה 5 ק"מ. טריאתלון נשים.
פעם לא רציתי להיות אישה. רוב חיי לא רציתי להיות אישה. טום בוי. שיער קצוץ. משחקים של בנים. ברכיים חבולות. שמלות זה איכס. ציצי שתמיד הביך אותי בנוכחותו הבלתי ניתנת להתעלמות.
ממש לא רציתי להיות אישה.
מתישהו הסכמתי לקבל את העובדה הפזיולוגית הזו. לא באהבה. בחוסר ברירה, כמו השלמה עם הבלתי ניתן לשינוי. השמלה האדומה עזרה לי, לפרקים, כאילו מכילה תמצית של נשיות שניתנת ללבישה. אבל מכנסים זה הכי נח.
לפני כמה שבועות היא שאלה אותי מי אני. כל כך הרבה תשובות עניתי. אישה, לא היתה בין הראשונות שבהן.
היא יוצאת מהמים. נטולת נשימה. "התאמצתי בשבילך" היא אומרת. אני עולה על האופנים. 5 סיבובים. הנה, עברתי על השטיח והצ'יפ ציפצפ. פעם ראשונה פעם שניה שלישית רביעית הנה מנופפים לי לשלום חמישית. אחותי מחכה לי על הדשא. מעבירות צ'יפ ומספר, 3025. היא רצה. ק"מ לפני הסיום אני מחכה לה. אנחנו רצות ביחד.
טריאתלון גברים הוא תמיד מפגן של כח. הם כולם חטובים ושריריים ופורצים וחזקים וכוחניים. טסטוסטרון ממלא את האויר.
טריאתלון נשים הוא מפגן של רכות.
הנה, הצ'יפ מצפצפ. סיימנו.
אנחנו שותות קפה. משוחחות על הורות ומערביות ותרבות צריכה ואינדיאנים ומתכננות להירשם לאימונים מסודרים. ומרגישות, בלי להגיד, שבחוויה הזו העמקנו את הקשר הנשי האישי שלנו.
העוצמה המרגשת של היותינו קשורות אחת לשניה אופפת אותנו.
העצמה המרגשת של היותינו נשים. חלק מקבוצה שהיא מחצית האנושות. המחצית הרכה.
ובאחד הסיבובים הבליחה לי השאלה "מי את?" והתשובה היתה מיידית: "אני אישה"
_________________________________________________
וחשוב לומר, שהטריאתלון הזה הוא מפעל הנצחה לזכרה של תמר דבוסקין, שהיתה טריאתלטית ונהרגה בתאונת פגע וברח ב-1996 , בעת אימון רכיבה, כשהיתה בת 21. |