סופ"ש במדבר ואני צועד במסדרונות ליבי, רציתי שוב: לגעת, לחבק ויותר מכל: להקשיב. להקשיב לקילומטרים של: מסעות,עצות וברכות שעל כנפייך נשאת במדבר. להקשיב לקול משק כפנייך החותרים הלאה ואותי נושאים בבטחה בסערה.
ומתוך הסערה קמתי מחלומי ושמתי פעמי לבית מקדשך.מקדשי.בפאתי הכפר. ובשלהי קריאת פרשת במדבר הבחנתי בציפור קטנה מוטלת.שכבה היא ללא נוע מתחת להיכל.ציפור קטנה שספק טעתה בדרכה וספק הגיחה מרצונה ובחרה לנוח מנוחת עולמים מתחת להיכל.
והספק המידפק על פתחי ליבי, תכופות, נעלם ברגעים אלו מול כמיהתי להצטרף, ולו לרגע קט למסעה של הציפור. אלייך. ושוב..לחבק להקשיב וללמוד.
שנים מאז המשכת במסעך ואני תוהה כיצד את כולם הכנסת תחת כנפך.על כולם גוננת בימי צוקה וחיממת בימי קור.וכשידעת שכולנו בעלי כנף חזקים דיו, פרשת כנפייך והמשכת. ובמרחק נגיעה ממקום הציפור שהחלה בדרכה אלייך, הבחנתי בקן.קן השזור מזרדים קשישים.חלקם קמורים וחלקם שבורים.אך ניכר שכולם מבינים את משמעות משימתם שהוטלה עליהם. כמוך,כמו במשימתם הראשונה כך במשימה זו, אינם מקלים הם ראש. שזורים בבטחה היו, מבטיחים את שלום הגוזלים עד תחזור בעלת הכנף אל הקן.
בסופ"ש במדבר מדלג בין החיים למתים, במרחק פסיעה בין סולם החיים שעל אדן החלון לבין חיי עולמים.עולמך.ושל הציפור המוטלת מטה אני ניצב. ויודע, שהיית כאן לצידי בסופ"ש (בפרשת) במדבר.היית, הקשבת וגמעת את תפילותיי. וכעת, עת הגיעה...עולה על אדן החלון, ופורש כנפיי אל מסעי.עטוף בתפילותייך, וצרור מילותייך וברכותייך להצלחה ארוזים בחיקי. לקחתים לי צידה לדרך. עד אפריח ב(י) מדבר.
|