מעולם לא כתבתי בלוג, נראה לי די טיפשי שאני אשפוך את הגיגי הלא חשובים לבטח, על מצע פתוח לכלל הסייבר ספייס... ובכל זאת, מה קרה? משעמם לי!!! כבר קראתי את עיתוני השבת, כולל מודעות האבל, הצעות העבודה, בתים למכירה וכו', כבר סיימתי את הספר שהבאתי לעצמי אתמול, כבר השלמתי את שעות השינה +++, ועכשיו? מה לעשות עכשיו? לסדר ארונות? הגזמה פראית! לשטוף את הבית? מה?? נינט (הכלבה היפה שלי) מסתכלת עלי במבט של ''תזרקי לי את הכדור'' ואני מצייתת ושתינו על הרצפה, הלוך וחזור, הלוך וחזור. הערה - לכלבים לא נמאס, בדוק! לי כן!! ובכל זה, אני רק מחכה למשהו אחד. שיתקשר, שיסמס, שיעביר לי וייבים בטלפתיה מצידי, שחושב עלי. זהו. זה כל כך הרבה לבקש? נראה לי שאני אצא להליכה. אצא להליכה גאה עם פרצוף של לו''ז צפוף (יש לזה פרצוף מיוחד) ואף אחד לא ידע ואף אחד לא ירגיש שהלב שלי פועם ע''פ מקצב שמו, שמו של זה שאני אוהבת. לפחות אם לא אשמע ממנו היום, אוכל להתהדר בכך שהלכתי, עשיתי תרגילי בטן וישבן, נסיונות להיות חטובה ושרירית - אבל בלב... אסור לטעות בכך שאני בודדה או משהו בסגנון עדות הדיכאון. ממש לא. כשמשעמם לי אני עושה דברים על הגבול הדק בין הטרדה עצמית להפרעות נפשיות.