ובלילה חלמתי שמפיק הוליוודי גדול טלפן להודיע לי שזכיתי בתפקיד נכסף בסרט עתיר כוכבים. שנייה לפני שיצאתי מהבית הוא תפס אותי בטלפון. איכשהו השיחה שלו נבלעה בהתארגנות החפוזה שלי. הוא הבטיח הכרה בינלאומית, הרבה כסף, נסיעות לחו"ל, זרק שמות של שחקנים ידועים. "אני אחזור אליך מאוחר יותר" מלמלתי. "אני חייבת לצאת". דקה אחר כך, הייתי באוטו, נוסעת בדרך לא מוכרת שהובילה אותי לבית שאמור היה להיות מוכר. הכי מוכר. לבית של סבתא שלי. בתקופה האחרונה, עם כל הבלאגן בחיי אני לא מצליחה להגיע אליה מספיק. בחלום הגעתי לבקר אותה ולא זיהיתי את הבית. לקח לי זמן רב למצוא את הכניסה. הבית החם והאהוב של סבתא, הפך למעין בית אבות וכעת התגוררו בו קשישים רבים שלא הכרתי. מרחוק יכולתי להבחין בה, בין כל דיירי בית האבות. היא עמדה שם, סבתא שלי. לבשה חולצה ורודה, הביטה בי, סובבה את הגב והמשיכה ללכת. כמו לא זיהתה אותי, למרות שהייתה צלולה לגמרי. סבתא שלי לא זיהתה אותי. התקדמתי על מנת להכנס ומנהלת המקום קיבלה את פניי והצמידה לי לדש תג מבקרת. היא אמרה לי שטוב שבאתי, כי בדיוק היום יש כאן הצגה של הדיירים וסבתא משתתפת, ואף אחד מהמשפחה לא בא לראות אותה. אף אחד... ירדתי באיטיות אל המדרגות המובילות את החצר, מתקרבת אל השולחן בו יושבת האשה בחולצה הוורודה, הסבתא היחידה שנשארה לי, והתיישבתי לידה. "באתי לראות את ההצגה שלך סבתא", אמרתי. היא הביטה בי, סידרה את התג ששמו לי בכניסה, כמו מזכירה לי שאני פה רק על תקן מבקרת, והפנתה מבטה חזרה אל חבריה בשולחן. פתאום נזכרתי בשיחת הטלפון, ההיא, מהמפיק הגדול, על התפקיד הנחשק בסרט ההוליוודי, שקיבלתי לפני שיצאתי מהבית. הרגשתי כל כך עלובה ברגע ההוא. כל כך ריקה מתוכן. כמו טָרָף הָטֵפל את העיקר ולא יכולתי לו עוד. את העולם הייתי מוכרת באותו הרגע, רק בשביל חיבוק אחד מסבתא. רק בשביל לראות את ההצגה הזו שלה, בבית האבות הדמיוני ההוא. הייתי מוכרת גם את נשמתי.... אלמלא רק לא עשיתי זאת קודם, מבלי משים. __________________________________________________ "מה לָךְ נֶפֶש עֲיֵפָה וַחֲלוּמָה לִזְנוּנִים, מָה את מְחַפֶּשֶת עֲדַין על כָּל הַגְּבָעוֹת הַגְּבוֹהוֹת וְתַחַת כָּל הָעֵצִים הָרַעֲנַנִים- חָשַבְתִי שֶהִשְתָּנֵּית קְצָת לְטוֹבָה בִּמְרוּצַת הַשָּנִים.." (חיים גורי, "שאריות אריג") |