ראשית עלי לציין שמעולם לא פגשתי או החלפתי מילה עם טומי לפיד. אך אותי לפחות, מי שהיה ילד באירופה בזמן מלחמת העולם השניה וניצל מהשואה, הוא ייצג נאמנה. הוא ייצג את עולמי, מחשבותי, ורצונותי, כילד שניצל מהשואה. כל מילה ששמעתי מפיו ביחס לשואה ייצגה בדייקנות את רגשותי. ואני בטוח שיש עוד רבים כמוני. בעיני, טומי לפיד היה הנציג האותנטי של ניצולי השואה ודוברם הרהוט.

הרגשות שדיברתי אודותם מסתכמות במילים הבאות: מדינת ישראל היא בבת עיני ניצולי השואה, הסיבה היחידה להקמתה היא השואה ואין שום מקום בעולם היאה ליהודי אלא מדינת ישראל. היאה אמרתי ולא הבטוח.

הרגשות האלה, אני בטוח, בלתי אפשרי להעביר לכל מי שלא היה שם. גם לא לאותם טייסים שטסו בשמי אוושוויץ ביום השואה. אני בטוח שהם היו נרגשים מעצם המעשה שעשו אך לעולם לא יצליח מי מהם לרדת לסוף דעתי. ודעתו של טומי לפיד הייתה זהה: חשתי זאת כשראיתיו מדבר על השואה בטלוויזיה. הכל השתקף בעיניו.

מחוץ לעניין יחיד ויחודי זה הקושר את כל ניצולי השואה בחבילה אחת, טומי לפיד היה אדם ככל האנשים. הייתה לו השקפת עולם שאפשר להסכים עמה או עם חלקה או לא להסכים עמה כלל. דבר נוסף שיתכן ורבים יסכימו אתי: הוא היה איש שאהב את האמת שלו, כפי שהוא האמין בה, והיה מוכן להלחם עבורה ללא פשרות. זו הסיבה שנראה בעיני רבים כאיש בוטה. לא בעיני: על אמת שמאמינים בה לא מוותרים בשום מקרה. וזו, לדעתי, תכונה שהתחשלה ברבים שעברו את תופת השואה. הפה והלב שווים תמיד.

ובנוסף לכל אלה הסכמתי עם השקפתו שמדינת ישראל צריכה להיות דמוקרטיה ליברלית ודמותה אירופית יותר מאשר לוונטית. אך על זאת יחלקו וודאי רבים ובצדק מבחינתם. מה שעוד הרשים אותי בדמותו של טומי לפיד היא אהבת החיים. האיש ידע להנות מחייו ולחיותם עד כלות. ועל חוש ההומור הנפלא שלו עוד לא אמרנו דבר.

יהיה זכרו ברוך.