מחלון הקומה השמינית אני מתבוננת במעילך החום, ותוהה, מדוע כפתוריו אינם רכוסים. טור ארוך של מכוניות אפורות זוחל לאיטו בכביש מתחתיי. עלים ממועכים מתגוללים על המדרכה, ונעליך אינן לרגליך. 

 גשם יורד. על אנטנת הטלוויזיה בגג הבית מתחתיי עומדת ציפור ללא נוע. מחלון הקומה השמינית אני  מתבוננת בטיפות המים, הנוצצות על צווארון מעילך. שערך רטוב כולו. אין מעליו מטריה. 

 הרוח נושבת בחוזקה. זרם קר נכנס לתוך החדר פנימה. הווילון מתנועע, והתמונה על הקיר מתנודדת מצד אל צד. אני קוראת לך , ואתה אינך מרים את ראשך. אני צועקת, ואתה שותק. אינך עונה. 

 אנשים הולכים ברחוב מתחתיי. ראשיהם שחורים ורחוקים, והם ממהרים מאוד. אני מתבוננת בפניך, ואתה אינך מרים ראשך למעלה . אינך רואה אותי. עיניך פקוחות לרווחה, אך מה קהה הוא מבען! 

 אצבעותיך פשוטות קדימה, כמו רוצות לרמוז דבר מה. מה הדבר? אני מביטה באצבעותיך ואיני מבינה!ברק פולח את השמים, והופך אותם כחולים-בהירים. כל העיר מוארת, אך פניך מוצלות, ודמותך כהה, וחסרת צבע. 

 מחלון הקומה השמינית אני מתבוננת במעילך החום. הציפור עפה מעל אנטנת הטלוויזיה, וזו נותרה ריקה. שני אנשים בלבן מכסים את ראשך בשמיכה אפורה, ומכניסים אותך אל מכונית, שאורה אדום ומהבהב.

מחלון הקומה השמינית אני מביטה למטה, אל הכתם הכהה, שהשאיר גופך על המדרכה, ותוהה מי אתה, כשהגשם ממשיך לרדת.