במהלך שנה וחצי, בין 1999 לבין 2000 ,

עברתי 2 תאונות דרכים.

מצב הגב שלי,

שגם קודם לא הזהיר במיוחד,

הפך קשה יותר.

לאור העדרות של כמה חודשים,

הפסדתי את מקום העבודה שלי,

והקריירה המופלאה שהיתה בדרך מעלה ומעלה,

נגדעה.

הכאבים הלכו והעצימו עם השנים,

והגיעו לשיאים רעים,

בשנים 2002-2003 .

מצב זה גרם לי לרדת מהאופנוע.

הכאבים הלכו והחריפו,

ותרופה אין.

הפסדתי עוד מקום עבודה כי העזתי להעדר,

3 שבועות.

זאת לאחר שמכיוון שלא יכולתי לנהוג,

לקחו אותי לעבודה והחזירו אותי,

כל זאת על מנת שלא אחמיץ את העבודה.

הטיפול התרופתי בפרט,

והקונבנציונאלי בכלל לא עזרו.

כאבי תופת, לא משנה הפוזה.

עמידה, ישיבה,

והגרוע מכל, שכיבה.

הגעתי למצב שהבטתי מהחלון בקומה הרביעית,

מטה,

ואומר,

די!

נשים לזה קץ.

עברתי לטיפול אחר,

שיאצו, דיקור,

הומאופטיה, רפלקסולוגיה,

כירורפרקטיה,

כוסות רוח,

YOU NAME IT .

כלום לא עזר.

היתה הפוגה קלה והגעתי לראיון במשרד עו"ד,

להתמחות.

אחרי 12 דקות בראיון,

החל להסביר לי העו"ד,

על הציפיות שלו ממני לאחר ההתמחות,

והמחלקה אותה אקים.

האמת?

הרגשתי מתקרב לאולימפוס,

משרד עו"ד מס' 1 בארץ

בתחום התקשורת.

אולם,

הכאבים,

לא פסקו, והחלו אף להתגבר.

זכור לי שהלילה היחיד בו ישנתי 5 שעות רצופות,

היה לאחר שאחי לקח אותי לקבל זריקת אפידורל,

והאמינו לי, לא ילדתי...

מתישהו,

הגעתי להחלטה ממנה נמלטתי כל חיי,

אין ברירה נלך לניתוח.

הגעתי למקומות כאלו בהם אמרתי לעצמי,

עדיף להיות משותק מאשר לחיות במכאובים כה קשים.

בלב רועד, ניגשתי להתנתח,

אחרי כל ההכנות שנדמה היה כי עבר נצח,

הובלתי לחדר הניתוח.

הספקתי להתלוצץ עם רופאי,

כשזמן קצר אחר כך נרדמתי.

התעוררתי לאחר הניתוח,

ובשפתיים יבשות ובקול רפוי,

קראתי לאחות וביקשתי משהו נגד כאבים.

כמו כן הרגשתי שאותו לחץ בלתי פוסק,

שהיה נחלת גבי התחתון, פסק.

עוד באותו היום הורידו אותי מהמיטה,

התחלתי מסתובב.

ארבעה ימים אחרי הניתוח שוחררתי.

כיוון שהייתי עדיין מוגבל,

הלכתי לבית הורי לתקופה.

שבוע ראשון חולף,

אני מתקדם, לומד ללכת,

אין כאבים.

אגב, לפני הכניסה לניתוח,

סח לי הרופא כי בשל מורכבות הניתוח,

והעצם שאמורה לגדול,

עלי להפסיק לעשן לתקופה של 2-3 חודשים.

הסובבים אותי שמחו והיו בטוחים שאשתמש בכך,

על מנת לא לחזור לעשן לעולם.

אחרי עשרה ימים,

הרגשתי כאב חד בגב,

הכאב לא פסק.

הרמתי טלפון למנתח וזה אמר לי ללכת לצילום עמוד שדרה,

ולבוא אליו.

באתי,

אמר לי שאחד השתלים ששמו לי בגב,

נמצא בתנועה ונחכה לראות אם ייעצר.

לא נעצר,

ומצאתי עצמי 4 שבועות אחרי הניתוח הראשון,

הולך לעוד ניתוח.

אתם צריכים להבין,

נדרשו לי כוחות נפש גדולים ללכת לניתוח,

ניתוח קיבוע מפחיד.

לניתוח השני הגעתי ושאלתי בלקוניות,

גם הפעם קטטר,

גם הפעם מורפיום,

ספירת העישון מחדש?

המנתח אמר שיהיה זה קל יותר מהראשון.

אז אמר,

זכור לי לאחר הניתוח השני בא בן דודי היקר לבקר אותי,

ראה את עיניי מפלבלות מכמויות המורפיום,

נבהל היה, לא יכול היה להתקרב.

הניתוח השני הצליח,

אולם הנזק העצבי שנגרם, נגרם.

הגב לא כואב,

אבל נדפקה לי כף הרגל.

לא יכול לעשות את הפעולה הטריוויאלית של הרמתה.

ניסיתי לחזור לשיגרה אחרי פיזיוטרפיות,

הליכות אינספור,

והצלחתי........כמעט.

לאחר כמה חודשים החלו לי כאבי תופת,

מתחת לניתוח,

לא יכולתי לעשות כלום,

מלבד לשכב.

רק אז לא כאב לי.

הרמתי טלפון למנתח,

אמר לי בוא,

שלח אותי מיידית לMRI

במקום, באסותא.

חזרתי אליו,

אמר שיש לי פריצת דיסק,

בחוליות L5 S1

בדיוק מתחת לקיבוע שהיה,

L4 L5'

עוד ניתוח.

כך ביליתי את יום העצמאות,

למזלי ניתוח זה היה באמת קל הרבה יותר,

ומספר שעות לאחריו,

בא המנתח השני עם 2 בירות הייניקן למיטתי.

אחר כך היה המאבק לשיקום,

לקח זמן רב עד שקיבלתי אישור להיות באשפוז יום,

בבית לוינשטיין.

שם מטפלים טוב,

ביסודיות.

הידרותרפיה, פיזיותרפיה,

תרפיות.

מה ששם למדתי זה שאם אתה מגיע מקופת חולים כללית,

לה בית לוינשטיין שייכים,

אתה תעוף מהר מאוד כי אתה לא כלכלי להם,

הם מעדיפים פצועי תאונות דרכים,

עם ביטוחים פרטיים.

בכך הלכה עוד אמונה שהיתה לי,

בעוד מערכת מסואבת במדינתנו.

לקח לי הרבה הרבה זמן לשקם את עצמי,

גופנית,

נפשית,

נשמתית,

מה לא.

היום, בעיה קטנה ברגל,

אבל אין כאבים.

נזכרתי,

כשבאתי לביקורת אחרי שני הניתוחים הראשונים,

שאלתי אם אני יכול כבר לעשן,

לאחר שענה הפרופסור בחיוב,

לא התביישתי,

שלפתי סיגריה ועישנתי במשרדו.

כל הסיפור הזה לימד אותי המון דברים,

אולם הדבר העיקרי שלמדתי,

שנשמע אצל הרבה אנשים כקלישאה,

העיקר הבריאות.

במצב בו אין לך בריאות,

לא חשוב מה יש לך...

אז מאחל לכולכם הרבה בריאות.....