נתחיל מהסוף: טעם העיר הוא לא אירוע לתל אביבים. ואף על פי כן הוא אירוע מבורך.

בשנים האחרונות פסטיבל "טעם העיר" הפך לאירוע המוני, מסחרי, רועש ברמות קשות, מסריח מטיגון ומטונף ממפיות משומנות. ובכל זאת אנחנו נמשכים אליו שנה אחר שנה כי יש משהו מקסים בבליסה בציבור בזלילה לא עכבות.

אנחנו אוהבים להביט לאחור ולהגיד "זה לא מה שהיה פעם". בשבוע האחרון אני שומעת מסביבי את המשפט הזה שוב ושוב. בכל שיחה בנושא יהיה את זה שיזכיר כמה נפלא היה בשנים הראשונות בחניון שברחוב הארבעה. כמה נפלא היה פעם, כשהיינו צעירים ונאיבים, ומנת דים-סאם ב-20 שקל היתה קונה אותנו.

אחת המטרות המוצהרות של פסטיבל טעם העיר היתה לתת טעימה ממסעדות העיר – במקום לבלות ערב במסעדה, להוציא סכומים גדולים על ארוחה מלאה, שירות ושתיה – אפשר לקנות מנה מוקטנת ולקבל "פרומו" למה שמצפה לנו במסעדה עצמה.

אבל ב-12 השנים האחרונות חלו שינויים רבים בענף המסעדנות הישראלי, היום אנחנו אוכלים במסעדות בתדירות גבוהה מאוד (כל כך גבוהה עד שחלק גדול מהמסעדות כבר מציע לנו תפריט בריאות ודיאטה). תל אביבים "אמיתיים" לא צריכים את "טעם העיר" בשביל לטעום ממסעדות העיר. הם עושים את זה במילא כל השנה. אירוע "טעם העיר" מזמין בעיקר אורחים מחוץ לעיר הגדולה, כאלה שלא מזדמנים לעיתים תכופות למסעדות התל אביביות.

השנה יש כמה שחקנים חדשים, כמו מסעדת ברקרולה, מינה טומיי ופוייקה, לצד מסעדות שמציגות כבר שנים (אודאון, ברוהאוס, מנטה ריי ועוד ). את רובו הגדול של השטח תופסות החברות המסחריות הגדולות. האם היה טוב יותר פעם, במתחם הקטן

 ועדיין, כמו שכבר אמרתי – ההפנינג, ההמולה, ההזדמנות לזלול בלי חשבון – מושכת אותנו כמו זבובים לשווארמה.

הערה: חשבתי להעלות את הפוסט הזה (פחות או יותר) בבלוג הזנוח שלי בynet והחלטתי שהוא מתנשא מידי. אני כבר מצנזרת את עצמי מראש מפחד הטוקבקיסטים.