אחרי אכזבה מהידיעה שלא נועדה להפריה, ואחרי הפגנה כושלת מול משרד התוחלות, קיבלה גונק עידוד בלתי צפוי מאירנה הספרית, שגייסה את קשריה דרך משפחת בעלה, משפחת בן-לולו.

בני בן-לולו (לא רציתי להשתמש בצורה "הבן-לולואים" שאינה נראית לי תקנית) תופסים משרות מפתח בממסד העירוני, כמה מהם הם בעלי עסקים עצמאיים ויש גם נהג מונית אחד. נראה שלכל עניין ועניין, יש את הבן-לולו שלו. לעזרתה של גונק גייסה אירנה את בן-לולו החוקר הפרטי.

גונק ובן-לולו נפגשו ב'גן המשוררים' בבוקר שמשי, ובחרו ספסל המרוחק מהילדים ומטפלותיהם. בן-לולו הסתיר את פניו בכובע מצחייה ומשקפי שמש אטומים, אך למרות זאת הדיף כריזמה גברית שעוררה ערגה בנקבוביות עורה של גונק. אבל קצרה השעה והיו להם ענייני עסקים. בן-לולו הגיע מוכן, עם תוכנית הבניין של משרד התוחלות ותרשימי הפריסה של הקומות השונות. הוא פתח את המפה של קומת המרתף ואמר:

"יש לך לדעתי שתי ברירות. תראי. כאן אני מסמן לך בעיפרון את המסלול של צינורות המיזוג. ברגע שתרדי עשרים קילו, תוכלי להשתחל לשם בלי בעיה. הכניסה למערכת היא מחדר הזבל והוא פתוח תמיד. אני מציע לך לפעול בלילה בלי ירח אחרי חצות. תצטרכי ביגוד מיוחד וציוד מקגייבר בסיסי. הנה, הכנתי לך רשימה וגם הבאתי לך כמה סרטי די.וי.די שמהם תלמדי מה לעשות."

"מה הברירה השנייה?" שאלה גונק שזאת נראתה לה כמו משימה בלתי אפשרית.

"הברירה השנייה היא לדבר עם בן דוד שלי, בן-לולו מחברת ההדברות 'אסטה לה ויסטה'. פעם בשנה הוא מדביר בארכיון של משרד התוחלות. הוא אולי הוא יוכל לעזור לך."

"תביא את הטלפון של בן-לולו המדביר. לא נראה לי העניין עם העשרים קילו."

"תרשמי את הסלולרי שלו." הוא הכתיב לה, "ובקשר אלי - לא פגשת אותי אף פעם. בהצלחה."

בן-לולו הסתכל לצדדים, קם ומיהר להסתלק משם.

גונק התקשרה לבן-לולו מ'אסטה לה ויסטה'. קולו היה צרוד מעישון ושאיפת אדים רעילים. הוא אמר שלצערו לא יוכל לעזור לה. ההדברה השנתית במשרד התוחלות התבצעה, איזה מקריות, רק בשבוע שעבר. הוא הציע לה להתקשר לבן דוד שלו מ'שמירות בן-לולו'. הוא לא הבין מה הבעיה, הרי הוא האחראי על האבטחה גם במשרד התוחלות.

"תנסי." הוא אמר לגונק, "בתנאים מסוימים הוא בטח יכול להכניס אותך דרך הדלת הראשית."

גונק שיערה מהם אותם תנאים מסוימים, אך התייחסה לדבריו של בן-לולו בכובד ראש ורשמה את מספר הטלפון של בן-לולו מנהל חברת האבטחה.

ככל שדיברה עם יותר בן-לולואים (זה כל כך מתבקש לקרוא להם כך), נבטה בגונק תקווה לפלוש למרתף הארכיון של משרד התוחלות, למצוא את התיק האישי שלה שבו יהיה רשום, כך קיוותה, הייעוד שלה בחיים האלה.