הדמות צעדה קדימה אל האור. גונק פערה את עיניה לרווחה. זו היתה דמותו של גבר גבוה, בעל זקן לבן וארוך, לבוש גלימה שעליה רקומים כוכבים, חובש מצנפת מחודדת ומשקפים עגולים ונראה היה שהוא בעל זרוע אחת ויחידה.

גונק שאלה בהיסוס: "דמבלדור?"

"טרומפלדור." הוא ענה והוסיף, "יוסף טרומפלדור."

"טרומפלדור? אמרו שמתת!"

"איזה קצעלע תמימה... במשל באמת מתתי, אבל לא בנמשל."

"ואיפה היית כל הזמן הזה?"

"פה ושם, במגזר הפרטי," ענה טרומפלדור, "בעיקר נדל"ן. קניתי בית קברות במרכז תל-אביב. ראיתי שזה הולך, הגיעו סלבריטיז, אז קניתי גם את חולון וירקון והעסקים פורחים, קצעלע. זה מה שנקרא, עשיתי קצת לביתי..."

"אתה באמת אמרת 'טוב למות בעד ארצנו'?"

"בטח, קצעלע, והתכוונתי לכל מילה. זה אני המצאתי את הייעוד של למות בעד ארצנו. זה טוב לארצנו, זה טוב למתים בעד ארצנו, ובטח שזה טוב לטרומפלדור ולעסקים שלו. ללא ספק הפכתי למלך הייעודים. וגם לחבר כבוד במשרד התוחלות. כמובן שזכיתי בקלות במכרז על הקזינו. הכרתי אישית את כל הגוורדיה. הם היו כולם חברים שלי או קליינטים. אני זוכר למשל שבשנת חמישים ושש, היתה מלחמת סיני, את אולי עוד לא נולדת בכלל..."

"סליחה, טרומפלדור, זה נשמע מאוד מעניין, אני מתה לשמוע עוד, אבל כואב לי הראש, אני רעבה, קר לי, אני עצבנית ואני צריכה דחוף פיפי. שלום לך."

היא הושיטה לו יד ללחיצה, אבל קלטה פתאום שאין לו יד ימין. ואז הכתה בה הבנה חדשה, עצומה מקודמתה:

"אתה לא באמת טרומפלדור. חסרה לך יד ימין, ולטרומפלדור היתה חסרה יד שמאל."

"עלית עלי, קצעלע, ועכשיו אאלץ להרוג אותך."

"לא כל כך מהר, מר שיינשטיין הנכבד," אמר קול מאחוריו.