הכל כמעט קרה בשעה שחיכתה.

זמרת צרפתיה שרה על נהר בו לא שטות סירות, גדותיו עמוסות באוצרות של אמנים חסרי בית המפליאים בלילות נגינתם עד כלות, לאחר שזכו לארוחתם היומית מידי בעלי בית קפה עם נשמה.גם אני, שישבתי ממש ליד הדלת הבחנתי בה, שם אני יושב תמיד, ושם היא יושבת כבר כמה חדשים, כל יום. 

השיר היה כל כך יפה, שלא שמה לב בשולחן הסמוך, למי שלא הסיר עיניו ממנה, בשעה שכתבה. כתבה שעה כתבה יותר .

לא הבחינה בזמן שעובר.

אנשים נכנסו, אנשים יצאו, כוסות הקפה נערמו על השולחן (כך ביקשה).

בעוד עיניו נטועות בעיניה המושפלות אל הדף, נצפה הוא על ידי כותב דבר מה על פתק ומניח בהחבא על שולחנה. או אז, הרימה ראשה מן הדף, דמעות מציפות את עיניה.

הזמרת הצרפתיה חוזרת על הפזמון (אין זה שיר – זו פואמה). אמני הרחוב סוגרים את הלילה.הרעש בבית הקפה גובר.

ממצמצת בעיניה, טרם הפנתה ראשה.

היא מכירה את כתב היד, זהה לכתב שהכירה,כפי שנראה לה לפני שנות דור כאשר שלח לה פתק(על נייר מאוד דומה – אותו היא שומרת),

בו כתב שלא יגיע לבית הקפה.