תמיד ידעתי שאני נמוכה, השלמתי עם זה שאת המטר שישים אני לא אעבור. באיזשהו שלב אפילו אהבתי את זה. עד שהתחלתי לעבוד עם דוגמניות ואז המציאות הסוראליסטית שאני חיה באה הביאה לי סטירה והבנתי, אני גמדה.

לעבוד עם דוגמניות זה נשמע נורא זוהר, הבגדים, השמפניה, להלביש אותן, להפשיט אותן, להביא להן קפה והכי כיף לשמוע אותן מתלוננות על התפוח שהם אכלו לפני שבוע שעדיין גורם לבטן שלהם להראות נפוחה, אני שבקושי הגעתי להן לפופיק לא ידעתי אם לבכות או לצחוק וכל מה שרציתי זה לצעוק להן "היי מותק תרגעי יש לי פחות מטר מרובע לחלק בו את אותו משקל, תדברי על זה בזמן אחר, לא כשאני אוכלת".

אני אוהבת את האוכל שלי, אני אוהבת לבשל, אני אוהבת להסתובב בחנויות אורגניות ובאולם האוכל של הארוודס. אבל יותר מהכל אני אוהבת לאכול. אני אוהבת את הסטייקים שלי חצי מדממים ואת הפירה שלי רווי חמאה, אני אוהבת גבינת עיזים טובה בתוך הסלט שלי. אבל התחביב החדש שמצאתי הוא לאכול את כל זה מול הפנים המורעבות של האנשים שאני עובדת בשבילם או איתם.  בהרבה מקרים אני מקבלת הערות ניבזיות והערכות גסות של כמות  הקלוריות שאני אוכלת ומה זה עושה לירכיים שלי.  הערות האלה היו כמו תבלין לאוכל שלי הם רק גרמו לי להנות ממנו יותר, חוץ מזה כל האוכל הזה גרם לי להנות עוד יותר מהאימונים שלי במכון כושר, נראה את הסוכריות מקל האלה מחזיקות מעמד בשעתיים אימון.

כל פעם שמתקרב עוד שבוע אופנה אני מתרגשת מזה מחדש עוד עבודה, עוד בגדים, עוד צלמים ודוגמניות, עוד שמפניה ומסיבות. כן אני גמדה וגם אם עקבים אני לא אגיע לכתפיים של לילי קול {בדקנו} כן אני בן אדם שניזון לא רק מסיגריות, קפה וקוק, אבל זה אחרי מחקרים ארוכים זה הוכח מדעית, שמנמוכות נהנות יותר.