יוסי שריד ביקר השבוע במכללת ספיר. החבר'ה של מסלול עיתונות דיברו איתו על הפרישה מהחיים הפוליטיים, על היכולת להשפיע, ועל השחיתות. היה מתריס ומרתק. היה טוב, היה יוסי.  

"האיש הזה צריך להיות ראש הממשלה!" קבע נחרצות עידו ומעך את בדל הסיגריה על המדרכה. "אני אומר לכם, החיים של כולנו יראו טוב יותר!" ההצהרה הזאת נאמרה בשנת 98'. אולי 99'. אל תתפסו אותי במילה. עידו היה אז בן 16. אחד מתוך קבוצת צעירים מוכי אידיאולוגיה היושבים מחוץ למבנה "נוער מרצ" בת"א ומשוחחים על פוליטיקה, שלום וביטחון בהתלהבות ילדותית וכנה. אני זוכרת את הדגל הירוק של הסיעה מתנוסס בחזית. היינו צעירים, תמימים, שופעי ביטחון ואמונה. יוסי שריד היה הגורו שלנו. סמל למדינת ישראל נאורה וצודקת יותר. העברית שלו סיממה אותנו. היושר שלו חיזק אותנו. ההתנשאות המהולה בצניעות הייתה לנו להערצה. עשר שנים חלפו מאז. יוסי שריד לא נהיה ראש ממשלה מעולם. בשנת 2005 פרש מהחיים הפוליטיים והותיר את הכנסת מתגעגעת לנאומיו המסוגננים. גם הילדים של נוער מרצ כבר לא ילדים יותר. גדלנו, למדנו, התפכחנו. מדי פעם, בזמן בחירות, אנחנו משלשלים את הפתק עם השם המוכר לקלפי. יותר מכוח הנוסטלגיה מאשר כורח המציאות. כשסיפרו לי שיוסי שריד עתיד להגיע למפגש עם חברי מסלול עיתונות בו אני לומדת שמחתי. הנה, מכללת ספיר מארגנת עבורי מפגש עם "ידיד ותיק", רהוט ומאתגר. ידעתי שיהיה מעניין.

"עשיתי את שלי"

בוקר טוב יוסי. צהרי יום שני. עשרים סטודנטים נרגשים מכונסים בכיתה אחת. הם צעירים, שאפתנים ואינטליגנטים. פנטזייה כמוסה אחת מחברת ביניהם- הם חולמים להיות עיתונאים. יוסי שריד, שועל קרבות מנוסה ועיתונאי בעצמו יושב נינוח על כיסאו, חיוך דק על שפתיו.  זו לא הפעם הראשונה של שריד בשדרות. "מפעם לפעם, כאשר נוחתים כל מיני חפצים בלתי רצויים במקומות כאלה ואחרים בארץ, בצפון או בדרום, חברים שלי אומרים שאני נאחז פתאום ביצר שאינו בר כיבוש להיות נוכח באותם המקומות" הוא מספר לנו. לא רק שדרות נהנתה מזיו פניו. הוא בחר להתגורר במושב מרגליות הסמוך לקריית שמונה בתקופה הקשה בה הומטרו על יישובי הצפון קטיושות מדי יום.  במשך שלוש שנים לימד שם בבית הספר התיכון המקומי.

הנוכחות שלך בבית ספר בשדרות תרמה?

יש דבר שאני מאוד שונא. אני שונא ביקורים מזדמנים בעקבות קסאמים או בעקבות קטיושות. באתי, ראיתי, הבטחתי, עזבתי, נסעתי , שכחתי. אני לא משתתף בריטואלים האלה. כשקריית שמונה הופגזה החלטתי שאני רוצה לעשות קצת יותר מזה ושאלתי את עצמי מה אני יודע לעשות. אני לא יודע לעשות יותר מדי דברים, אז אמרתי שאולי אני אלמד קצת, ולימדתי בתיכון. אני חושב שזה משרת את ההרגשה הפנימית שלי, אולי לפעמים הגדרתי את זה לעצמי כשירות. כי לפי דעתי אין שום שיקול אחר. מה יוצא לי מזה שאני מדבר איתכם חוץ מההנאה? אני נהנה.

פרשת מחיים פוליטיים עשירים וכעת יש בך דחף בלתי נשלט להגיע לשדרות. אני מניחה שגם ששניהם מגיעים מאותו המקום- הרצון לשפר ולהשפיע. איך אתה מודד את ההשפעה שהייתה לך כשהיית פוליטיקאי מול ההשפעה שיש לך כעת?

"לכאורה זה נכון, היה לי יותר כוח כפוליטיקאי.  אך יש להבין כי מתקיימת כאן שאלה גדולה של השפעה: מי בעצם משפיע, ולכולנו יש דעות קדומות בנושא. לכאורה ברור מי משפיע, מי שיושב על שולחן הממשלה הוא כביכול בין המשפיעים. אבל אני חושב שזה רק לכאורה, כי אני מכיר הרבה אנשים שלא ישבו מעולם על שולחן הממשלה או ישבו לפרקי זמן קצרים. ואף על פי כן הם השפיעו יותר על מצב הרוח הלאומי ועל ההשקפות הרווחות, מאשר שרים. אני לא רוצה להיות וולגרי אבל למשל כאשר אני חושב על שאול מופז, או על רוחמה אברהם בלילה, אני לא יודע כמה הם השפיעו... להיכנס לנעליו של שר ההיסטוריה, זו יומרה גדולה מאוד מצידי. האם באמת האנשים שישבו על שולחן הממשלה הם אלה שהטביעו חותם עמוק על ההוויה ועל ההכרה? אני לא כל כך בטוח. אני לא בטוח בכלל שנותרו בארץ הרבה אנשים, יהיה תפקידם ומעמדם אשר יהיה, שהם באמת משפיעים. זו אחת הבעיות של החברה הישראלית היום. אין באמת מי שמשפיע, אין באמת מיגדלור, אין דמות... אני לא חושב שיש היום דמות שהרבה מאוד עיניים נישאות אליה מתוך המתנה למוצא פיה כדי שאולי נדע יותר איפה אנחנו עומדים או לאן אנחנו הולכים. כשאתה אומר השפעה אתה מבליע בזה מובן של חיוב, אבל אנחנו צריכים לצאת מתוך הנחה שהשפעה היא גם השפעה לרעה. במובן של השפעה לרעה אני מכיר הרבה מאוד משפיעים, במובן של השפעה לטובה, אני כמעט ולא מכיר מישהו שמשפיע. לפוליטיקה יצא שם רע, ולכן אני יודע שהרבה מאוד אנשים, אולי גם אתם או חלקכם, מן הסתם, מרגישים רתיעה מהפוליטיקה או ממעורבות פוליטית ישירה. ויחד עם זאת, צר לי לומר לכם או לא צר לי לומר לכם, שעדיין מי שרוצה להשפיע מקומו בפוליטיקה.

ואתה לא רוצה להשפיע?

עשיתי את שלי. הצלחתי במקום שהצלחתי, נכשלתי במקום שנכשלתי. אנשים צריכים לדעת מת להגיד די. אומרים על פוליטיקאים שהם אינם עוזבים אלא בשני מצבים: מצב אחד בו מגלגלים אותם מכל המדרגות ומצב שני בו מוליכים אותם על אלונקה. אני לא חשבתי שאני רוצה לחכות עד הרגע שיגלגלו אותי מכל המדרגות או שיוציאו אותי על אלונקה. הרי יכולתי להישאר, אף אחד לא הדף אותי החוצה. יכולתי להיבחר כמו שנבחרתי בפעמים קודמות אבל אמרתי "די, מספיק זה מספיק. עכשיו אני אבנה לעצמי חיים חדשים, אני אנסה להשפיע בדרכים אחרות". ואין לי סיבה להתלונן, בניתי חיים אחרים, אשריי וטוב לי, אני שמח בחלקי.

פוליטיקה- עבודה או שליחות?

במושגי עבודה זו עבודה מאוד קשה, הייתי קם מוקדם מאוד בבוקר, ועולה על יצועי מאוד מאוחר בלילה, למרות שלא באתי לתפקידים שמילאתי במקרה. אף אחד לא שלח אותי למשרד לאיכות הסביבה ולמשרד החינוך במקרה. במובן הפורמאלי הוצעו לי הצעות  שנחשבות ליותר מאשר שר חינוך. יכולתי להיות שר חוץ אבל בחרתי בחינוך. הלכתי למשרד החינוך כי האמנתי שלהיות שר חינוך זה התפקיד הכי חשוב, אפילו יותר חשוב משר חוץ , ואפילו, אולי קצת קשה לעיכול, יותר חשוב משר הביטחון... שר הביטחון האמיתי הוא שר החינוך במדינת ישראל. ומכיוון שחשבתי שזו הזירה העיקרית להתמודד בה, בשנים האלה בעיקר, אמרתי לראש הממשלה שלא יטרח למצוא לי ג'ובים, אפילו ג'ובים חשובים, כי אני הולך רק למשרד החינוך. כיוון שבשנת 99' עמדתי בראש מפלגה שהיו לה עשרה מנדטים ובלעדיה אי אפשר היה להרכיב ממשלה, הגעתי למעמד של סחיטה. כל אחד שמגיע למעמד של סחיטה, סוחט על פי ראות עיניו. יש כאלה שסוחטים כספים, יש כאלה שסוחטים ג'ובים, אני סחטתי את תפקיד משרד החינוך כיוון שרציתי ללכת לשם ולא למקום אחר שקורנת ממנו יוקרה שלו גדולה יותר, נדמה לי שאפשר לתת לפוליטיקה שלי הגדרה של שליחות.

"אנשים אוהבים מנהיגים מושחתים"

יוסי שריד היה אחד מהפוליטיקאים הכי שנויים במחלוקת בכנסת ישראל. את התפקיד המשמעותי ביותר בקריירה הארוכה שלו כיהן כשר החינוך בשנת 99'. מאז התפטרותו מילאו את התפקיד הנחשק לימור לבנת ואחריה יולי תמיר. כסטודנטים בשנתם השנייה ספגנו כולנו את מהלומת שביתת הסטודנטים בשנה שעברה. דעתו של שריד, איש שהחינוך זורם בעורקיו, מעניינת אותנו ואחת הסטודנטיות מבקשת לדעת מה הוא חושב על תפקוד העומדים בראש משרד החינוך."השאלה הזו קשה, מעט מביכה. אני צריך לחרוץ משפט והרי איש לא מפרגן ליורשיו. השאלה הזו מחייבת אותי לגייס אמות מידה אובייקטיביות להצלחה ולכישלון, וזה מאוד קשה. אני חושב שלו בתקופתי היו שתי שביתות של כמאה יום כל שביתה, הייתי מתקשה מאוד להגדיר את זה כהצלחה, ואני גם חושב בהכירי את עצמי שלא הייתי מאריך ימים עד כדי כך, או שהשביתה הייתה נגמרת קודם, או שהיא לא הייתה פורצת מלכתחילה".

איך היית פותר את הבעיה?

שום שר חינוך לא יכול לרצות את כולם ולספק את כולם, אבל אני חושב שאמון ואמינות הם מכשירים שלטוניים מאוד חשובים. להיות אמין זה כלי שלטוני ממדרגה ראשונה, בלעדיו אי אפשר לנהל אפילו חנות מכולת, לא כל שכן את מערכת החינוך, שהיא מערכת גדולה ומסובכת, יותר גדולה ממערכת הביטחון. הרי לשר הביטחון אין למעלה ממיליון וחצי חיילים שיוצאים מדי בוקר לעבודת יומם. אין לו 3500 בסיסים, לשר החינוך יש 3500 בתי"ס. ומאה חמישים אלף מורים. זו מערכת שגם מי שמתמצא בחינוך, גם הוא נתקף באיזה הלם, לפחות הלם זמני, כאשר מתברר לו במה הוא צריך לעסוק. אני חושב שהאמינו לי כאשר אמרתי "יש לי", אבל זה קל. העיקר שהאמינו כשאמרתי "אין לי", והאמינו שגם כאשר יהיה, מה שיהיה יינתן בזכות ולא בחסד, וגם על פי אמת מידה אובייקטיבית לחלוטין. למי שמגיע מגיע, ולמי שלא מגיע- לא מגיע.

למי לא מגיע?

למשל, רצו שאני אשלם מאה מיליון שקל שחורים, מלוכלכים, למפלגת ש"ס. אמרתי "זה לא בא בחשבון", כי סחיטה היא סחיטה היא סחיטה. לסחיטה יש טבע מדומה, כי מרגע שנכנסת פעם אחת לסחיטה, אז הסחיטה לא הגיע לקיצה, היא תתגלגל בעוד גלגולים ומאה מיליון שקל זה רק תשלום ראשון.

אבל זו הפוליטיקה.

אז לך תעסוק בפוליטיקה הזו. בשביל הפוליטיקה הזו, יש מועמדים יותר טובים ממני. לא צריכים אותי בשביל זה, יש מספיק... פואד, אולמרט, ברק. ואח"כ אני עוד אהיה שר חינוך. שר חינוך הולך לדבר עם תלמידים, ואז הוא מספר להם כמה ראוי להיות איש הגון, וכמה ניקיון כפים וניקיון דעת הם דברים חשובים... ואז יקום מישהו ויגיד, שמע רצית לשמור על הכיסא שלך, ושילמת מאה מיליון שקל... בשביל הדברים האלה אני לא טוב. יש יותר טובים ממני. אז קמתי ואמרתי לא, עזבתי את התפקיד שהיה הכי יקר לי בחיי ושראיתי בו שיא הקריירה שליף והתפטרתי, וזה גרם לי להרבה שברון לב. אני לא מוכן לשלם כסף מלוכלך. לא חסרים מועמדים שיעשו את זה.שריד אינו מאבד משלוותו כשהוא מדבר על השחיתות בשלטון. נדמה כי הוא השלים עם בחירותיה של מדינת ישראל, עם הוויתה.  "חלקים ניכרים מדי באוכלוסיה אוהבים את המנהיגים שלהם שהם מושחתים, זה יראה לך מוזר, אבל אין שום ספק בכלל שאנשים אוהבים מנהיגים מושחתים. איך אני יודע? כי חוזרים ובוחרים בהם. אומרים איך ידענו, איך יכולנו לדעת... מישהו לא ידע למשל ששרון מושחת? שאהוד אולמרט מושחת? כל הצרפתים ידעו שז'אק שיראק הוא איש מושחת. אז מה? הוא היה נשיא צרפת שתי קדנציות מלאות. כל האיטלקים יודעים שברלוסקוני אדם מושחת וזה לא הפריע לו להיות שתי קדנציות ראש ממשלת איטליה, וכנראה נשקפים לו סיכויים לשוב ולהיות ראש ממשלת איטליה. מהבחינה הזאת אנחנו לא יוצאי דופן..."

למה זה כך?

אנשים מושחתים הם אנשים מעשיים, או כך לפחות הם נתפסים. הם אנשים שקשורים, מחוברים להוויות העולם, הם לא אנשים תלושים, מנותקים, מרחפים, הם יודעים לדחוף את הידיים שלהם בתוך המעיים הגסים של המציאות היומיומית, ואתה יודע שתוחבים את הידיים לתוך המעיים הגסים במה נתקלים שם... ולעומת זאת, נקעה נפשנו מיפה הנפש, הם יודעים לצוד פרפרים, להריח פרחים. הם מרחפים קצת, האם הם יכולים להתמודד עם הבעיות הרציניות, הלאומיות, שעומדות בפנינו? וחוץ מזה אנשים כנראה לא אוהבים כל כך שמציגים בפניהם רף התנהגות גבוה, בלאו הכי החיים פה קשים, ומה בכלל אתה רוצה מאיתנו?