גונק יצאה מהשירותים בהרגשת הקלה. בסופו של מסדרון ארוך, חודר מבעד לדלתות הכניסה השקופות, צייר ההבהוב המשטרתי מעגלים כחולים על הקירות. גונק שמעה את טריקת הדלתות של מכונית המשטרה ואת רעש המנוע המתרחק. באין צליל נוסף, היא שמה לב לקול של אישה שר לא רחוק ממנה והוא מלווה בנקישות קצביות.

הקולות הובילו אותה לדלת של גב' ציפורה נחמני, מנהלת המחלקה. באותיות קטנות היה כתוב: "אידיאולוגיות ישנות שפשטו את הרגל" ו"אין קבלת קהל בימי ג'". "להיכנס!" שמעה גונק תשובה כמענה לדפיקתה המהוססת. גברת קטנה, מבוגרת ואפרורית עמדה על סולם גבוה כשכל רגל שלה בצד אחר של הסולם. על שלושה קירות היו מדפים מהרצפה כמעט עד התקרה, ועליהם קלסרים ותיקיות. נראה שעצרה את תנועתה בחטף, סובבה לגונק את הגב והעמידה פנים שהיא מנקה את המדף העליון בסמרטוט שהחזיקה בידה. בקול עמוק ובפאתוס, שר קולה של אדית פיאף על כך שהיא אינה מתחרטת על כלום: "נו... ריין דה ריין...נו... ז'ה נה רגרטה ריין..."

"אני ראיתי. את רקדת על הסולם!" פלטה גונק לפני שהספיקה לעצור בעצמה. "תעשי את זה עוד פעם."

גב' נחמני משכה בכתפיה כמי שלא איכפת לה להראות. היא הניעה את הסולם בקלילות בצעדי ואלס, רגלי הסולם נקשו בקצב, חת-שתיים-שלוש חת-שתיים-שלוש, בוירטואוזיות מדהימה. אחרי זמן מה עצרה והביטה בגונק המתפעלת.

"אבא שלי היה צבעי וסבא שלי היה כבאי," הסבירה גב' נחמני. "גדלתי על סולמות."

"מדהים!" אמרה גונק.

"תודה-תודה. ומה אפשר לעשות בשבילך?"

גונק סיפרה לה את מה שסיפרה. וגב' נחמני ירדה מהסולם. היא הושיטה לה ספר שהיה מונח על שולחן הכתיבה ואמרה: "את צריכה לקרוא את זה." שם הספר היה: "על הבעיה הייעודית" שכתב ז'אן לוק סמארטר.

"זה ספר שכתב אותו ידיד שלי עוד בתקופה שלמדתי בסורבון. הוא היה מומחה למצבים כמו שלך."

"למה את מתכוונת?"

"זהו כנראה משבר אקזיסטנציאליסטי שעבר רדוקציה לדילמה קיומית, שנועד להסתיר חוסר מוטיבציה להשתנות. כי הרי ידוע שמתחת לכל בעיה מסתתרת בעצם בעיה אחרת." סיימה גב' נחמני את ההסבר.

ובאותו רגע ממש, נפער צינור האוורור שבתקרה האקוסטית, ומתוכו נשר עליהן ברעש גדול ענן של נסורת אבק אפרפרה וגם התגלגל ונפל לרגליהן בחבטה איומה איש אחד.