תקציר חופשי של קטע שמצאתי בבלוג של אריק גלסנר על מסה שכתב פראנזן  (המרכאות במקור, אישית אני מתעבת את הסימן הזה)

שירלי ברייס הית', אנתרופולוגית לשונית ופרופסור לבלשנות, הסיקה במחקר על הרגלי הקריאה של ספרות בדיונית שאנשים הרגילים לקרוא "ספרות רצינית" נחלקים לשני סוגים:

• קוראים שבסביבתם נהגו לקרוא. הסוג הזה פוחת והולך.

• הגרעין הקשה - "המבודד חברתית", ילדים שחשים "שונים" והופכים את הספרים ל"קהילה" שלהם.

.

גאוותי גורמת לי, אומר פראנזן, להבדיל בין "המבודד חברתית" ל"יורם". ה"יורם" אנטי-סוציאלי ואילו "המבודד חברתית" יכולים להיות היפר-סוציאליים, מסמרי הערב, אבל הם חייבים לעתים להיות לבד ולקרוא כדי לתקשר עם הקהילה הפרטית "שלהם". קריאת ספרים זה "לא להיות לבד".

.

חלק חשוב בחוויית הקריאה, הסיקה הית', הוא היות הרומן "בלתי צפוי". ניסיון חייהם של הקוראים הולם את אי-הוודאות. הספרות היא המקום היחיד עבורם בו מתייחסים לחייהם באופן מורכב והקוראים מדווחים שקריאת ספרות רצינית דומה לקריאת טקסטים דתיים: ליווי למסעם בהרפתקה האנושית. הספרות גם מאפשרת לעבד תחושות אובדן ודיכאון לתחושה טראגית, תחושה זרה ל"אופטימיות" האמריקאית.

.

הערך במחקריה של הית' עבור פראנזן נובע מהאמפיריות והנטראליות - קוראים אינם "טובים" או "בריאים", אך גם לא "חולים" כפי שחשש פראנזן, הם פשוט שונים. הקריאה כיום נותרה עבור הגרעין הקשה הדרך האקסלוסיבית "להיכנס פנימה על מנת לצאת החוצה".

.

.

וזה בהתעלמות מהמפגן השיווקי של שבוע הספר ועולם המו"לות, שאני מצרכניו הכבדים

.