אני כבר שבוע לא מעשנת. לא שהייתי מעשנת כבדה, רק פה ושם בארועים ומסיבות, ולפני העבודה, ואחרי העבודה ולפעמים גם באמצע, ואחרי ארוחת הערב, וגם כשאני כותבת אני חייבת סיגריה (כדי להתרכז, רק בשביל זה, באמת).
אבל עכשיו באמת, החלטתי להפסיק! כל פעם שאני אומרת את זה לאיתן חברי לתא (בעבודה לא בכלא), הוא צוחק עלי: כבר אמרת את זה מליון פעם, אני לא מאמין לך! וזה ממש פוגע, מה אני כזו חלשת אופי? מה אין לי ביצים? טוב אין לי, אבל למה ככה להוציא לי את הרוח מהמפרשים גם אם לא עמדתי בהבטחה בעבר? העיקר הכוונה, לא?
ההחלטה האחרונה להפסיק לעשן גמלה בליבי במסיבה האחרונה שהייתי בה, ביום שישי שעבר. עישנתי בטירוף, לא רק שחיסלתי שלישיית סיגריות, אלא גם ידידי א' סיפק לי מלאי איכותי בלי הפסקה. חזרתי הביתה עם ריאות מפוחמות, בקושי הצלחתי לנשום ולמרות השעה המאוחרת והעייפות המתגברת, לא הצלחתי גם לישון.
כל זה מביא אותי לסיגריה הראשונה שלי שהייתה בגיל שלש-עשרה (קצת צעיר לחנונית ממוצעת, תולעת ספרים שפותרת תשחצים במהירות מטורפת). טוב, זה קרה כשעשיתי בייביסיטר לילדים של השכנים שלי. מולי על השולחן בסלון, הייתה מונחת קופסא מעץ, מלאה בסיגריות איכותיות. ואני מתוך סקרנות, עישנתי סיגריה אחת, לא הכנסתי אפילו לריאות מרוב שפחדתי שיתפסו אותי, וזרקתי אותה אחרי 3 שאיפות בלבד. אחרי זה לקחתי עוד אחת, סתם כדי לבדוק איך זה נראה במראה. ממש כמו בטי דייויס או אודרי הפבורן רק חסר הסטיק הזה שמחזיק את הסיגריה בסטייל.
לא נגעתי יותר בסיגריה עד הצבא, אפילו שהיו הרבה הזדמנויות (טיול שנתי בבית-ספר, חברה ערסית שהציעה לי לעשן איתה במחששה הבית ספרית וכדומה). גם בצבא זה היה סיגריה לניסיון בלבד. סתם כמה חברה מהבסיס שכנעו אותי לנסות, הסתכלתי במראה ולא ממש אהבתי את מה שראיתי ושוב לא נגעתי בסיגריה.
בגיל 22 נסעתי לטיול ארוך למזרח ולאוסטרליה זה בהחלט היווה את הטריגר להתמכרות שלי לסיגריות מאז. באוסטרליה בכלל גילגלתי טבק, סיגריות עלו ביוקר ובגלל זה רוב המטיילים היו מגלגלים שם. נדבקתי בהרגל מסקוט, החבר האנגלי שהיה לי אז. ולכל המתעניינות: בלונדיני, רזה שווה ביותר (זה כמובן, אם את בקטע של דייויד בואי בצעירותו). הגילגולים שלי היו הגרועים ביותר שנראו אי פעם על פני האדמה, וכשהייתי מעשנת סיגריה מגולגלת כזו, תמיד הייתי צריכה להדליק אותה מליון פעם עד שהיא נגמרה, כי השארתי בה הרבה כיסי אוויר (והיא הייתה נכבית לי בלי הפסקה).
כשחזרתי ארצה, קניתי כבר קופסאת סגריות. עישנתי איזה חודש עד שקלטתי שאני נראית כמו איזה ערסית מגעילה וזרקתי את הקופסא.
מאז לא נגעתי בסיגריות, פה ושם בטיולים לחו"ל או ביציאות לבילוי, אבל זו תמיד הייתה סיגריה בודדת, זה אף פעם לא הפך להרגל יומיומי.
כשגרתי בסידני-אוסטרליה במשך שנתיים, שוב חזרתי להתמכר להרגל הנלוז הזה. זה קרה משילוב של כמה דברים, חבר מעשן שהיה לי במשך שנה והבדידות שאחרי. הייתה לי גם חברה יפנית עדינה ויפה, אבל רזה כמו קיסם. תמיד כשהייתה מעשנת (והיא הייתה מעשנת הרבה) הייתי שואלת את עצמי, לאן לעזאזל הולך כל העשן הזה? היא כל-כך רזה והריאות, מן הסתם, גם מאוד קטנות, איך הן מצליחות לעמוד בהספק הקרבון-דיוקסייד היומי שלה?
כשחזרתי לארץ, התמכרתי לסיגריה בשקל, שלדעתי צריך לקרוא לזה סיגריה עבודה בעיניים. רק שפה אף אחד לא עובד עליך חוץ מעצמך. כן, בטח שאני קונה סיגריה בשקל איזה שלש-ארבע-חמש פעמים ביום, רק בשביל להגיד ש..אני! לא מכורה! חוץ מזה, כשאני קונה סיגריה בשקל, תמיד אני מרגישה שלא נעים לי מהמוכר שמסתכל עלי בעיני עגל כאילו, מה? זהו? זה מה שאת קונה ממני? אז תמיד אני קונה איזה חבילת מסטיקים או איזה חבילת של בוטנים אמריקאים (30 גרם), ככה שהחמש סיגריות האלה עולות לי כמו 3 קופסאות לפחות.
אי אפשר להסביר לאנשים שלא מעשנים את ההרגשה השמיימית שנותנת סיגריה בודדת. אותי בכל אופן זה מרגיע ומאפשר למחשבות לזרום למקומות שבהם הייתי רוצה להיות. אבל ברגע שזה הופך להתמכרות, ההרגשה הזאת לעולם לא חוזרת, או שהיא חוזרת, אבל ממש בקטנה.
לאחרונה עם כל החוקים החדשים נגד העישון במקומות ציבוריים, שהפכו את המעשנים למצורעים או מוקצים מחמת מיאוס, ומחירי הסגריות המאמירים, אין יותר סיגריה בשקל אלא שקל וחצי שזה קצת באסה, מילא קל אבל מאיפה אני אביא את החצי לעזאזל? הרגשתי שגם לי בא להפסיק לעשן. ניסיתי כמה פעמים (הכי הרבה החזקתי 3 שבועות), אבל תמיד חזרתי לעשן לפחות סיגריה ליום. בעקרון אני בעד החוק נגד העישון, כל עוד מדובר במקומות סגורים כמו: מסעדות,בתי קפה וגם פאבים. אבל אם מדובר במקום פתוח זה לא מעיניינו של אף אחד. בעיקר מעצבנים אותי הפנאטים הפאתטים האלה, שיוצאים למסע צלב המוני ומפרים את שלוותם של המעשנים באוויר הצח. די, הבנתי שזה מפריע אבל למה זה צריך להפריע לך כשאני יושבת בבית קפה בחוץ?
אני באמת מקווה שזו הפעם האחרונה שאני נוגעת בסיגריה. אני באמת רוצה לעמוד בזה, ולו רק בשביל להסתכל בעיניים של אלה שלא האמינו בי ולהגיד: "בחיאת רבאק, תביא סיגריה! |