השעה הייתה 7 בבוקר ועמדתי לצאת לעבודה. הייתי לבושה, מסורקת, מאופרת, מבושמת, התיק ביד,מפתחות הבית ביד השנייה.......כן, זה מה שאמור היה להיות באותה יד, רק ש........אין! כלומר אין מפתחות. אני זוכרת בבירור שתליתי אותם על  הוו הדקורטיבי ליד דלת הכניסה. אם כך מדוע ידי המושטת נתקלת ב.........אויר?

"צאו קצת לטייל, לא יזיק לכם אויר צח של פסגות בלתי נראות", הוא אומר למפתחות באדיבות. אולי גם דוחף להם שטר של 100 שקל לבזבוזים. "קחו את הזמן שלכם, ותחזרו מתי שמתחשק לכם", הוא מסיים במאור פנים.

ומה קורה כשמשתבשת תוכניתו הזדונית של הבית ובמקרה, ממש במקרה, אני אוחזת את המפתחות בידי האיתנה ללא הפסק, מתקלחת אתם ואף הולכת לישון אתם? אהה! אומר לעצמו הבית. נפעיל את תוכנית ב'! ולהלן תוכנית ב': אני עומדת לצאת לסרט, או לחתונה , או לשבוע הספר , או לארוחת ערב שבה מחכים לי נגיד 400 איש. אני לבושה, מסורקת, (עיינו בתחילת סיפור המתח), המפתחות בידי, אני הולכת לכיוון הדלת, ולפתע..........

חבטה איומה! טראחחחחח1 בוםםםםםםםם! קסאמים בלב תל אביב? קטיושות שאיבדו דרכן מהצפון? מטען נפץ שריחף לכאן בטעות מעזה? אולי פצצת האטום שהבטיחה אירן? אני לא מעזה לפקוח את עיני העצומות בפחד נוראי. אט אט אני מציצה מבעד לריסים וגם לתריסים, וכל מה שאני רואה זה את עציץ הפילדנדרום הענק שלי בסלון –שהחליט לעשות עמידת ראש. כן, אמרו לו שזה בריא, אז הוא התהפך בעצמו. נכון, יחד עם כל האדמה שבתוכו, עם העלים, עם השורשים...כן. הוא מוטל שמח וטוב לב שרוע במרכז השטיח היקר שלי, ומחכה לתשואות על פעילותו הספורטיבית. ועכשיו שאצא לסרט?

ולנחות, על כל תכולת מיץ הרימונים האדומים שבה/ מיץ התפוזים הכתומים שלה/ מיץ בצבע אחר שלא יורד לעולם – ישר על שמלת כריסטיאן דיור החדשה שלי. טוב, לא ממש דיור, אבל גם לא קניתי אותה בשוק בצלאל!

מפה אני יכולה להמשיך ולתאר תיאורים פלסטיים מרהיבים את כל מיני החתכים שהבית ממטיר עלי כדי שאבזבז זמן ארוך בחיפוש אחר קרח (למה אף פעם אין כשצריך אותו?), פלסטר (אני זוכרת שהייתה לי פעם חבילה כאן!), תחבושות, ספר הטלפונים של קופת חולים עם מרפאות החירום, דפי זהב עם רשימת חדרי המיון הקרובים, מספרי הטלפון של שח"ל, של חברה קדישא........

פה, אגם ז'נבה? זרם המים השוצף מוביל אותי לאמבטיה,ושם..........תמצאו אותי טובעת...השעה היא בדיוק, כמו תמיד, דקה ליציאה מן הבית.