חלפו כמה שנים (לחדשים/ות שבמבקרי: העניין הולך פה בהמשכים. מתחיל בפוסטים הקודמים שלי. אתם מוזמנים/ות)

עכשיו כבר היה לי סטודיו בת"א. הצלחתי ליצור סינטזה בין הישראליות שבי לבין הקו המינימליסטי שלמדתי בסקנדינביה. ראיתי ברכה בעמלי והייתי נוסע לתערוכות בינלאומיות בגרמניה כ-4 פעמים בשנה.

אז, 1987-1989, התערוכות הרציניות למוצרי צריכה היו בפקרנקפורט ובמינכן. אט אט אספתי חוג לקוחות בארץ ובחו"ל.

אבל - ותמיד כנראה יש אבל - זה לא היה 'זה'. בבטן הרגשתי שמשהו צריך להיות אחרת. בתערוכות האלה מירב המציגים היו תעשייני תכשיטים ואני, עם היצירות המעוצבות שלי, היינו  'ציפור משונה'. בחלקו המעמד הזה היה טוב לעסקים שכן כשחיפשו 'משהו אחר', אני הייתי האחר הזה.

פעם, ערב לפני נעילת התערוכה צעדה במעבר אשה מרשימה כבת 50,בעלת רעמת שיער בלונדיני שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותה. מין דיווה לבושה 'comme it faut', מתוכשטת ביהלומים. ממש לא הלקוחה הסבירה של היצירות הבוהמיניות שלי. היא התקרבה, העיפה מבט והלכה הלאה, משאירה אחריה ענן של אור.

חזרתי לארץ וכעבור 6 חודשים נסעתי לתערוכה המתקיימת פעמיים בשנה. שוב לעת הערב האחרון, צועדת לה מי שכיניתי ביני לביני 'הנסיכה הבלונדינית'. שוב התקרבה. העיפה מבט והמשיכה הלאה. היא השאירה רושם בל ימחה. אני לא יודע אם אפשר לראות הילה קורנת מראשו של אדם אבל את זאת שלה אפשר היה לראות. אני נשבע!

וכך חלפה עוד חצי שנה. ועוד אחת. עכשיו כבר חיכיתי שתעבור. לא החלפנו ולו מילה אחת.

ואז קרה הנס.

הנסיכה הזאת שכבר האמנתי שאינה מדברת כלל פנתה אלי:

' אינך נראה לי מרוצה'

'נכון. לא ממש'

'אתה לא במקום הנכון. שלום לך אני גב' Teufel'

 ידעתי בגרמנית הצולעת שהייתה לי אז ש Teufel הינו שד או שדון

היא מותחת אותי. לאף אדם בעולם לא קוראים שדון.

היא הגישה לי כרטיס ביקור שעליו מתנוסס שדון אדום, קרניים קלשון וחיוך של שד.

ושמה אכן Frau C.Teufel

'אני עוקבת אחריך שנתיים. אתה לא במקום הנכון'

'בישראל?'

'לא. ישראל זה מצויין. אינך בתערוכה הנכונה. אתה צריך להיות ב....כאן אמרה שם שלא הכרתי ובקושי הבנתי.

'שם אתה מוכרח להיות. תודה לך' והלכה. לפני שהספקתי לומר חצי מילה, היא המשיכה הלאה.

לא היה אז אינטרנט. איך מוצאים את הדבר הזה? חיפשתי כמה חודשים ומצאתי!

הגשתי בקשה להשתתף בתערוכה הזאת.

'מר סופר. מאוד נשמח אם תציג אצלנו. יש רשימת המתנה. ממוצע של 2-3 שנים'. אוי. הייתי כ"כ קרוב. למי יש סבלנות להמתין 3 שנים?

אחרי שבוע, טלפון 'מר סופר, יש לך ביתן בתערוכה בתנאי שאתה יכול להגיע בחודש הבא'

'בטטטחחחחח שאני יכול!'

בסטודיו שלי לא כבו האורות יום ולילה במשך חודש.

נסעתי.

הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה.

רק מעצבים. רק בעלי גלריות. רק אנשים המחפשים עיצוב. הייתי באלמנט שלי. מצאתי את החתיכה החסרה. הצלחתי לקשור ב-3 ימים יותר קשרים משקשרתי ב-3 שנים.

חזרתי גם לתערוכות הכלליות אבל עכשיו היה לי עוגן אחר. את גב' שדון פגשתי שוב רק אחרי שנתיים.

עכשיו התארכה השיחה. אין היא עוסקת בתכשיטים כלל. בעלה עובד כאן במשרדים והיא רק מטיילת.

'למה עצרת אצלי?'

'הרגשתי שאתה צריך רק דחיפה קטנה לכיוון הנכון'

'איך ידעת שאת הדחיפה הזאת?'

'לא יודעת. משהו בבטן. אבל ידעתי שזה נכון ,ויש לי סוד'

'סוד? '

'בפעם האחרונה שנפגשנו כבר באתי במיוחד כדי לומר לך מה שאמרתי כי בעלי פרש מעבודתו בשנה שעברה. הרגשתי שלא אוכל לא לבוא. הייתי חייבת'.

למה אני? למה לי? למה היא? למה שאשה גרמניה שאני כלל לא מכיר, שלא רצתה ממני דבר תטריח עצמה ותיסע לתערוכה שלא כ"כ מעניינת אותה רק כדי לומר 3 משפטים וללכת?