"זה דרור," הציגה גב' נחמני בפני גונק את הבחור עם קסדת המגן שנפל עליהן מתעלת המיזוג שבתקרה. "אחרון האנרכיסטים האנאכרוניסטים. נדמה לי שהוא רשום אצלי באיזה שהוא מקום..." ולדרור אמרה: "לה קוראים גונק. היא מחפשת את הייעוד שלה."

דרור וגונק, מקומחים מאבק ופתיתי גבס, עמדו זה מול זה ושוחחו בחיוכים. על מותניו של דרור היו כרוכים סלילים של חוטי חשמל, ובחגורתו, מגוון של מברגים ופְּליירים. גב' נחמני הביטה אובדת עצות על אדי הלכלוך שעדיין התאבכו והתמקמו על התיקיות והקלסרים.

"מה אתה עושה במנהרה שבתקרה?" שאלה גונק.

"הוא ממלכד את הבניין." ענתה גב' נחמני במקומו. "הוא שם מקלות דינמיט בכל מיני מקומות ומחבר ביניהם חוטים. זה סוג של אידיאולוגיה של... רגע... זה רשום לי באיזה שהוא מקום... זה בין האנרכיזם האידיבידואליסטי לאנרכיזם האקו-סוציאליסטי. אני צודקת?" היא שאלה את דרור בהתרגשות.

"על פי הימלפרב, הכוח של הממסד חייב לחזור לידי האזרח הפשוט." החל דרור להרצות את משנתו. "וכשיש לי שליטה על הכפתור, זה מעצים אותי כפרט. זה נקרא האנרכיזם האינדיבידואליסטי."

"וואו. ואתה מתכוון לפוצץ את משרד התוחלות?" שאלה גונק.

"לא בהכרח. אבל חשוב שתהיה לי אפשרות כזאת. בעקרון." ענה לה דרור והסתכל בעיון בעיניה הנוצצות של גונק.

גונק הביטה בו בהתפעלות.

גב' נחמני היתה מלאת טקט. היא הבחינה שמשהו מתרחש שם, והתרחקה לשולחנה. היא החליפה שיר של אדמו שהתנגן ברקע לשיר של ג'ו דסאן: "אלמלא היית קיימת..." הוא שר בצרפתית, "בשביל מה היה עלי להתקיים בעצמי?"

גב' נחמני עלתה לראש הסולם העבירה רגל לצד השני ונעה איתו בתנועות עדינות בחדר. דרור הושיט את זרועו וגונק נענתה להזמנתו לריקוד. הם עדיין הביטו אחד בעיני השני, מכושפים. לא הפריעו להם סלילים של חוטי חשמל, מברגים שהפרידו ביניהם או דמותה של גב' נחמני שריחפה מלמעלה. האבק לא הציק אלא שקע עליהם בנחת. דרור וגונק שכחו כיוון ומטרה. שום דבר לא הפריע לריקוד, גם לא הדי אמרותיו של הימלפרב בזיכרונו של דרור, למרות שהיה לו הרבה מה להגיד בנושא של הזכות לאושר הפרטי.