| פיציק אקספרס לשמחתי הגן הפולני המכונה "היסטריה" דלג על המבנה הכרומוזומלי התקני שלי והותיר אותי אשה דיי שפויה בסך הכל. כשנכנסתי להריון קיבלתי החלטה מודעת "לא להתעצבן משום דבר" עד כמה שהדבר תלוי בי. סביר להניח שהקילומטראג' המטורף שצברתי במהלך שנות טיפולי הפוריות שלי שיפרו את יכולת הסבל וההכלה שלי שלא לדבר חידדו את סובלנותי כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי.ועוד דבר, הריון מעניק המון כוח ועוצמה לאשה ההרה. באופן אוטומטי יחד עם ההתעברות דברים מקבלים פרופורציות אחרות ולפתע אין סבלנות, רצון או אנרגיה להתעסק עם "שטויות": מפקקי תנועה, נהגים אנוכיים ועצבניים דרך טלפונים מהבנק ועד אפילו מערכות יחסים, גברים או נשים כאחד.הכל נצבע בצבע אחר וקצב אחר. אני "כשלתי" פעם אחת בלבד במשך כל החודשים שחלפו מאז אותה החלטה כשבחודש רביעי איבדתי את הרוגע והשליטה שלי בגלל ויכוח סביב שמה הייעודי של ביתי המצופה. מנגד עמדה משפחתי המיידית והתומכת, מוכנה ל"טרוף" אותי בכל רגע בגלל השם הבעייתי וחסר ההיגיון והצליל שבחרתי לנס שמתפתח ברחמי.אבל זו הייתה באמת הפעם היחידה.כשנברתי במבחר ספרי ההכנה ללידה שכיסו את הרצפה למרגלות מיטתי לא הצלחתי להבין את אותם פרקים שהתייחסו לשינויים הרדיקאליים והטראומטיים שעוברים על אשה הרה במישור הנפשי ושבגינן הוצעו לגברים ולסביבה המיידית ספינות גומי למילוט או לחלופין טיפולי תמיכה כאלה ואחרים (עם או בלי תרופות).אני חוויתי את זה אחרת עד ש...ככל שהבשיל ההריון שהיה ועודנו תקין ונפלא, טפו,טפו,טפו הסתבר לי שיש לי כמה משוכות באופק שעדיין לא צלחתי.אני למשל רציתי להעניק לעוברית שלי, פיציק, את כל החוויה, נרשמתי אחרי מחשבה מרובה לקורס הכנה ללידה פרטי והתכוננתי ללידה רגילה. אפילו החלטתי על בית החולים שבו אלד והקדשתי זמן לסיפורי לידה של מכרות קרובות ורחוקות שלכאורה היו אמורים להכשיר אותי להליך לידה מודע יותר.Ya Right, כאילו שהגוף שלי יתחשב בחוויות של מישהי אחרת כשתגיע שעתי ללדת ולצרוח "אפידוררררררררררררררללללללללללל" במסדרונות בית החולים.ובכל זאת למרות שהרופא הראשי שלי תמך ברעיון הזה, השותף הצעיר שלו וזה שבגללו בחרתי ללדת בתל השומר עדכן אותי בעדינות באפשרות ש "או קי, נתחיל בתהליך לידה רגיל" אבל הסטטיסטיקה (מילה מאוסה גם מחוץ לכותלי האוניברסיטה) עלולה לעבוד נגדי.מסתבר שבגילי, שויין, העצמות וגמישותן כבר לא משהו ויש סיכוי רב שהתהליך "יתקע" אפושהוא באזור פתיחה של כמה אצבעות ואז ישר יעבירו אותי לניתוח קיסרי.במילים אחרות אני עשויה ל"הנות" פעמיים: כמה שעות של צירים, כאבי תופת והורדת סיד מהקירות ולקינוח גם יעבירו אותי ניתוח קיסרי שההתאוששות ממנו מורכבת יותר מלידה ותמיד יישאר שם סימן למזכרת. טוענים שלידה רגילה טובה לאם וטראומטית לעובר וניתוח קיסרי, בדיוק ההפך.אמר אז אמר.זה עבר לי מעל הראש או מעל הבטן ונחת כמו בומבה חזרה לרחם כמה ימים אחר כך כשאבי התקשר וציין בידענות שערך תחקיר מקיף אצל קרובות משפחתי הבוגרות ובגילי ומצבי, עלי לעבור אך ורק ניתוח קיסרי. נקודה.מי שמכיר את המשפחה שלי יודע שמאוד קשה להתווכח עם גורמים מסוימים בתוכה ובמיוחד עם משפטים שמסתיימים בהחלטיות עם "נקודה".בבת אחת נזרקתי לתוך מערבולת נוספת שהצריכה קבלת החלטות. התייעצתי עם חברות, ביררתי אצל חברת הביטוח הפרטית שלי (כן אפשרי אבל עוד אין תשובה לגבי השתתפות) ולבסוף החלטתי לפתוח את זה שוב, היום, עם הרופא המטפל שלי.הגעתי מוכנה, דף צהוב מלא נקודות לדיון לפי סדר חשיבות עולה וכמה קמטים חדשים במצח.הרופא קיבל אותי בחיוך והסכים להתחיל בדיון רק אחרי בדיקת האולטרא סאונד.הסתבר שפיציק החליטה לאתגר אותי וחזרה למנח עכוז שמראש מסמן את הדרך לניתוח קיסרי.כשחזרנו לשבת ליד השולחן שלפתי את השפנים שלי מהכובע , מהקל אל הכבד.בזוג עיניים פעורות זכיתי כבר כשהעלתי "תותח" בינוני וביקשתי כדור לייבוש החלב כי בעוונותיי אני לא מתחברת להנקה.לנזיפה, זוג עיניים פעורות והטיית ראש זכיתי כשצייצתי שאני בחוסר נוחות לגבי נושא הלידה והבעתי רצון לפתוח את הנושא לדיון."אני מבין שכל העולם ואשתו נכנס לך לרחם" שמעתי אותו מתלהם כשניסיתי לצייר בפניו את תמונת המצב.נו, כן, ההריון הזה לא רק שלי."אני חושב שזה מיותר ואת בהחלט עשויה לעמוד בלידה רגילה מבלי להסתבך אבל כמובן שזו החלטה שלך" ושוב עברנו על למה כן ולמה לא כשאני מראש מצדדת בתחושה וברצון שלי כן ללדת לידה רגילה אבל לא במחיר סיכון העוברית וההריון הכה יקר הזה.לבסוף אחרי שורה של גלגולי עיניים מצידו, המון אי נוחות מצידי, החלטנו לקבוע מועד לניתוח בסוף שבוע 39 בבית החולים ואם אגיע ללידה עם צירים קודם לתאריך, זה גורלי וזה מה שיקבע את צורת בואה של פיציק לעולם משלמי המיסים."ככה תוכלי להרגיע את אבא שלך וכולם יהיו מרוצים. הנה יש לך מכתב" נופף במסמך שכתב בין גלגול עיניים אחד לשני "כל האופציות כוסו".יצאתי משם בתחושת הקלה כשברשותי ויזת אקספרס למסלול נחיתה מתוכנן עבור פיציק. על הדף הצהוב נותרו עדיין בילתי פתורות משוכות הדיור, הפרנסה, הציוד הכבד עבורה והנעלם הגדול מכל – איזו אמא אני הולכת להיות ואיך אחווה את המהפך האדיר הזה בחיי. |