הכמיהה להיות יחד אם נסתכל על חיי אדם מלמעלה, כאילו נקבל בעצמנו את יכולת המלאכים להתבוננות על, נראה את עצמנו במסע חיינו, נעים לאיטנו, לעתים מתקדמים בריצה, לעתים זוחלים. התפאורה של מסענו: נוף מדבר, או ג'ונגל; לפעמים הרים עם כובעי שלג, או מרחב ימי. המטרה: אולי להתקדם, אולי לשרוד, אולי לטפס גבוה יותר בהרים... תלוי בתפיסה של כל אחד. הכלים שעומדים לרשותנו: יכולות הגוף המולדות ויכולות הנפש הנלמדות. המשא על כתפינו: העבר, הזיכרונות, הפצעים, הילדות הלא מושלמת שעברנו, אנשים שנגעו לליבנו, הורינו ההולכים ומתבגרים. שם למטה, במסע הבודד הזה, למה משתוקק הלב האנושי? נראה, שהרצון העצמתי שלו, הוא לא להיוותר לבד. הרצון הזה מוזן מפנטזיה קסומה אחת, לא מודעת. זוהי פנטזיה על חזרה לחיבור המתוק שחווינו כולנו בתור תינוקות בהיותנו בבטן האם. החיבור לאימנו היה מושלם. הינו מתואמים ללא מילים, ללא צורך בהסברים או בבקשות. שנינו נשמנו יחד, חשנו התעוררות ברגעי התרגשות. עייפות, מצוקה, צימאון ושובע ? הכול היה משותף. התבגרנו מאז. יחסינו עם אמנו התגלו כלא מושלמים. הפנטזיה על החיבור המושלם לאדם אחר לא התממשה מאז יציאתנו לאוויר העולם בתוך הגוף הנפרד. עם זאת, הפנטזיה לחזור לחיבור המיתולוגי, ממשיכה להזין אותנו וגורמת לצורך להכניס אדם אחר לחיינו ולגופנו (שמעתי, שקוראים לזה זוגיות). מה הן הציפיות הידועות מזוגיות אידיאלית? אולי שיופיע מישהו שיקל עלינו, שייקח מאיתנו חלק מהמשא שלנו, וישא אותו במקומנו. לעתים ניראה שאנו שואפים ליצור יחד מעין גוף משותף הקפוא בחיבוק נצחי, וגם לב משותף, שיאפשר לנו לשמוח ולהרגיש כאב בתאום פלאי (שלא נדבר על אורגזמות משותפות לנצח!). אנו לא מסכימים להיות בודדים בתוך גופנו וגורלנו! |