אנו נפגשות, אחת לשבוע, בקורס משותף שעוברות במסגרת העבודה, נוסעות לשם ביחד וכל הדרך מדברות כמעט על הכללל , ויש הרגשה כאילו אנו חברות שנים ...

תחושה מוזרה בהתחשב בעובדה שבפעם הראשונה מזה 14 שנה שאנו נפגשות בכלל.

שנים אנו עובדות ביחד ורק לאחרונה "הבחנו" אחת בשניה.

היא אמא מקסימה, מלאת חן, חכמה, טובת לב, חייכנית, מפרגנת ואוהבת את החיים.יש לה עיניים טובות אך עצובות....

מיד התרשמתי שיש לי "עסק" עם בחורה לא שגרתית וחברה אמיתית.החיים חייכו אליה ואל בני משפחתה, היא גידלה למופת 4 ילדים נפלאים ומשפחה לתפארת, במהלך השנים עיצבה לעצמה דמות מופנמת, ביישנית ושקטה, עד לספטמבר 2004.

החודש בו שכלה את בנה בכורה ששירת כמ"פ בגבעתי ונפל במורג.

אז חייה השתנו מקצה לקצה וקיבלו משמעות אחרת .

כל הזמן מצאתי עצמי מתעסקת ב"צרות שלי", ב- "משברונים", ובכעסים מיותרים שלי .אך כשפוגשים אישה שעברה שכול כזה הכל מתגמד.

רק אז מבינים כמה החיים חשובי ערך וכמה המשפט הזה נכון שחיים רק פעם אחת והחיים לפעמים קצרים.

קצת אחרי שנה ליום פטירתו עם המון תעצומות נפש אדירות והרבה כאב עמוק היא הפיקה ערב לזכרו, צפיתי בדיסק שתיעד את הערב, והיה מרגש וכואב.

באוקטובר 2004 נתקבל מכתב תודה ממשפחה שקיבלה תרומת הקרניות של טל עבור בתם.  נותרתי ללא מילים!

כמה תעצומות נפש צריך לזה.

אז כדי שכולנו כאן נדע להבחין בעיקר ובתפל בחיים , וכדי שנכיר קצת את הילד של החיים שלה אני מצרפת לינק לאתר הנצחת בנה .  http://tal-bardugo.ad-olam.co.il/ 

אני שמחה שמצאתי חברה אמיתית.

עצובה, שלא היכרתי אותה ואת בנה קודם ועם תחושת החמצה גדולה ...