| ביום שני (עקב שבוע עמוס, ההצתה שלי קצת מאוחרת), נתקלתי בטור הזה, של עורך הארץ שנקרא: "לא עניין לשב"כ". הטור, מתייחס למכתבו של ראש השב"כ יובל דיסקין, באישורו של היועץ המשפטי לממשלה, אל האגודה לזכויות האזרח וארגון עדאלה. בגדול, עוסק המכתב (והטור) בשאלה האם תפקידו של השב"כ לפעול גם כנגד "פעילות חתרנית נגד אופיה היהודי של המדינה". לגישתו של השב"כ, שמגובה, כאמור, על ידי היועץ המשפטי לממשלה, רשאי (ולמעשה אף חייב) השב"כ לפעול במישורים מידתיים, בעיקר מעקבים גלויים, אחרי פעילות מעין זו, גם שהיא אינה עוברת את הגבול החוקי. ארגוני זכויות האדם, יוצאים כנגד עמדה זו וטוענים שיש בה כדי לפגוע באופייה היהודי של המדינה. עורך הארץ, בטורו סבור אף הוא ש: "עמדת ראש השב"כ היא בעייתית מכיוון שיש בה, על פני הדברים, סכנה של התערבות בחופש הביטוי הפוליטי, הנחשב בפסיקת בג"ץ לזכות יסוד מהותית. עמדה זו עלולה להביא לפיקוח יתר ולהתערבות בפעילות הפוליטית של אזרחי המדינה, שאין בה חציית קווים אדומים לעבר פעולה המנוגדת לחוק". אישית, אני לא מבין מה הקשר לחופש הביטוי הפוליטי. מי שקורא היטב את דבריו של ראש השב"כ, מבין שהם נוסחו היטב וחשיבה מאחוריהם. דיסקין מחלק את פעולות השב"כ לשלוש: מעקב גלוי, מעקב סמוי ואכיפה ומעצרים. כנגד פעילות שהיא לכאורה חתרנית אבל לא עוברת את החוק, אומר דיסקין שראוי להפעיל מעקב גלוי (שכולל בעיקר מעקב לאור פרסומים בתקשורת). כיצד עצם העובדה שקיים מעקב אחרי התבטאות של גורם כזה או אחר פוגעת בחופש הביטוי שלו. לא מונעים ממנו להתבטא, רק עוקבים אחרי ההתבטאויות. אם כבר, לטעמי, מדובר בפגיעה בפרטיות (שחלק מחבריי יודעים, אני לא חסיד גדול שלה במובנים האלה ובמובנים המסחריים - לעומת שימושים פוגעניים - ואני יודע שקו הגבול הוא לפעמים עדיין). כולנו יודעים, מה יתר חופש ביטוי יכול להוליד - ראו מקרה יגאל עמיר. בואו ובבקשה לא נתחסד. גם אני בעד זכויות אדם וחושב שיש לשמור עליהם מכל משמר. מצד שני, חייבים להיות מציאותיים ביותר - אנחנו לא חיים במדינה רגילה - לא ביטחונית ולא דמוגרפית. חלק ממציאות החיים שלנו, כרוכה בויתור על מקצת הזכויות - אם המשמעות של המשך קיומנו כאן כעם ומדינה (יהודית, אבל תיכף נגיע לזה) תלוי באיבוד זכות הפרטיות, אני מוכן לקבל את זה. אותי אישית, פחות מפחיד שמישהו יעקוב אחרי הפעילות שלי, בעיקר אם תהיה חתרנית ומטרתה תהיה לפגוע במדינה, מאשר אם ינסו למנוע ממני פעילויות ראויות ומקובלות - ראה את סאגת החוק לחסימת הגלישה באינטרנט או הניסיון לחוקק חוק נגד מצעד הגאווה (מי שרוצה לקרוא על זה באמת, גשו לבלוג של יוהנתן קלינגר - כאן וכאן ובעיקר כאן). אבל המחאה של הארגונים שציינתי לעיל וגם של בלוגרית אחרת, מאוד מעורכת על ידי בדרך כלל, כוסית עם אובססיות שואה, היא כנגד האמירה של דיסקין לפיה מותר לשב"כ לחקור חתירה כנגד אופיה היהודי של המדינה. אני אינני איש דתי. אפילו לא קרוב לזה. אני מתנגד גם לכל כפייה דתית מכל סוג שהוא. עדיין, אני רואה את האופי היהודי של המדינה כחלק בלתי נפרד ממנה. אין לי בעיה עם הדגל. אין לי בעיה עם ההמנון. אין לי בעיה עם השבת. אין לי בעיה עם עוד הרבה מאפיינים יהודים של המדינה. אני חושב שההתכחשות לפן היהודי היא מסוכנת לנו הרבה יותר מאשר כל מיני "סכנות" אחרות. זה לא אומר שאני תומך בצעדים של כפייה דתית או שאני מקבל את גישת המתנחלים כלפי הדת. ההפך הוא הנכון. יחד עם זאת, אני לא חושב שיש סתירה בין הדברים. עם כל הכבוד לדמוקרטיה ולחשיבות שלה, היא נמצאת לצד היהדות, לפחות מבחינתי, באתוס התרבותי של מדינת ישראל. וכך צריך. לולא זאת, אין לנו, כמדינה וכעם כאן, זכות קיום. לטעמי, כל מי שחושב אחרת מתכחש לעובדות ולמציאות. לכן, לגישתי, חתירה כנגד האופי היהודי של המדינה (ולשיטתי המתנחלים למשל, הם לחלוטין חתירה תחת האופי היהודי של המדינה, מהרבה סיבות), היא משהו שאני רוצה שהמדינה תשים אליו לב. זה לא אומר שכל מי שמדבר על שינוי של המצב החברתי צריך לעצור ו/או לחקור אותו. זה לא אומר שאין מקום למי שאינו יהודי לחיות במדינה. זה אומר שגם אותם אנשים שאינם יהודים, יכולים לחיות כאן, תוך שהם מקבלים את העובדה שמדובר במדינה יהודית. בדיוק כמו שאיש דתי בארה"ב מקבל את זה שהוא חי במדינה חילונית (לפחות לכאורה). אחד מהעקרונות של הדמוקרטיה הינה שהיא זכאית להגן על עצמה. לדעתי, הדמוקרטיה הייחודית שלנו - הדמוקרטיה היהודית - זכאית להגן על עצמה שמנסים לפגוע בכל אחד ממרכיביה, לרבות יהודיותה. אז יפה שיוצאים כנגד פעילות השב"כ. אבל, כמו שהראיתי, יש דברים שפוגעים בזכויות שלנו כאזרחים בצורה הרבה יותר דרמטית מאשר מעקב כזה או אחר של השב"כ. רק כדי שלא יתקבל מסר לא נכון - אני חושב שזה נחוץ וראוי שהשב"כ יקבע קריטריונים ויציית לחוק בהפעלת סמכויותיו. בניגוד לטור של עורך הארץ, אני לא חושב שהכוח שניתן לשב"כ רחב מידי. השאלה היא כיצד מפעילים אותו. אומנם עצם קיומו של הכוח צריך להפחיד אותנו, אבל הפתרון לפחד הוא שהפיקוח על דרך הפעלתו צריך להיות צמוד יותר. הפתרון אינו טמון בביטולו של הכוח (בניגוד למקרים אחרים). במקרה של בשארה (אם הטענות כנגדו נכונות) - הייתי רוצה שהשב"כ יפעל. במקרה של פעיל אחר, שמסתפק רק בדיבורים, הייתי רוצה שיהיה גורם ערני, שיוודא, שלא מדובר לגלישה לפעילות שמסכנת את קיומה של המהות של המדינה - יהדותה ודמוקרטיותה. כל גישה אחרת, לטעמי היא מתחסדת ולא עושה איזון ראוי ונכון של הגורמים העומדים על כף המאזניים. אלעד |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היי,
תודה על התגובה.
אם ממה שכתבתי עולה שבגלל דעות של מישהו אחר זה גורם לי להעריך אותו פחות, אז כנראה לא הסברתי את עצמי טוב.
הדיון כאן הוא דיון לגיטימי בין שתי גישות קיימות וסבירות.
אני לא יכול לקבל את גישתך שעושה הפרדה מוחלטת בין היהדות לבין המדינה ואני חושב שהפרדה כזאת מתעלמת מהמציאות ומהווה קרקע פורייה לקבלת הטענה כי זכות למעשה, אין כאן זכות קיום לישראל כמו שהיא היום ולישראלים כמו שהם היום. אין לי ספק, שמבחינה תיאורטית יש אפשרות שהטיעונים שלך הם נכונים יותר וראויים יותר (למרות שאני לא בטוח שזה כך), אבל אני חושב שהסכנה טמונה בתפיסה הפרקטית.
כיוון שאופייה היהודי של המדינה הוא חלק אינהרטי, כפי שאנו רואה את המציאות הזה, מעצם קיומה, חתירה כנגד אופייה היהודי של המדינה הוא מעשה מסוכן שראוי שהמדינה תתגונן כנגדו. זה לא קשור לאהבה כאת או אחרת ליהדות, אלא למציאות מורכבת שאין בה אמיתות מוחלטות. בכל מדינה יש גוף שאמור לשמור על בטחונה כנגד איומים. במקרה שלנו זה השב"כ. כל מה שאני אומר שראוי שגוף זה יעשה את התפקיד שלו ולדעתי זה חלק מהתפקיד שלו - אני חושב שהדיון צריך להיות על הגבולות ולא על עצם השאלה האם ראוי לבדוק את הנושא, אבל זה כמובן נובע מהעובדה שאני רואה את היהדות כחלק בלתי נפרד מהגדרתה של המדינה.
זהו כמובן נושא לדיון אחר וקצת מורחב יותר.
שוב תודה על תגובתך המלומדת, שגם אם אינני מסכים איתה, למדתי ממנה הרבה.
אלעד
לעניות דעתי, אופיה היהודי של המדינה, או אופיה בכלל, צריך להיקבע באמצעות דיון ציבורי והסכמה של כלל אזרחיה, ולא באמצעות חקירות שב"כ. לעניות דעתי הנוספת, המעורבות של הדת בפוליטיקה היום הפכה את המדינה להכל חוץ ממדינה יהודית. אף אחד מהפוליטיקאים הדתיים שמנסים לחוקק חוקים "יהודיים" אינו מייצג בעיני שום דבר יהודי. בעיקר לא לנוכח העובדה שלצד ניסיונות החקיקה האלו, שמניעיהם ברורים כשמש, הם לא בוחלים בהפרת ערכים יהודיים בסיסיים.
לגבי ההמנון והדגל, אולי כדאי להזכיר שהדת היהודית היא דת שאחת המצוות היסודיות שלה היא "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה", ולכן אין שום דבר לא יהודי, מבחינה דתית לפחות, בלהתאים את ההמנון והדגל לכלל האוכלוסיה, ואין שום דבר קדוש בהמנון או בדגל. חוץ מזה, למה עכשיו, 59 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, עדיין יש לנו המנון שמקווה שיום אחד נגיע לארצנו? מבחינה רציונלית ומורלית, אין בזה שום הגיון. ועוד דבר שלא התייחסת אליו בביקורת שלך הוא העובדה הפשוטה, שמדינת הלכה - דהיינו, מדינה יהודית (באין הסכמה אחרת על מהות היהדות כחלק מהמדינה) עומדת במקרים לא מעטים בסתירה למדינה דמוקרטית. ואז צריך לבחור.
אני לא רואה איך בדיוק הרצון לדון בעניין הזה, הדרישה להגדיר את המושגים האלו, "יהודית" ו"דמוקרטית", או הטענה שהמושגים האלו היו זמן רב מדי מושגים עלומים שכל איש פירש אותם לפי ראות עיניו, תיעדף אותם לפי ראות עיניו, ופעל לפיהם לפי ראות עיניו, ולכן קשה לומר שהם הם "אופיה של מדינת ישראל", לפחות לא באופן מוסכם, מצדיק חקירת שב"כ. ובאופן אישי, אני בהחלט רוצה לשנות את אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, משתי סיבות. הראשונה היא שאני חושבת ששיטת המשטר הדמוקרטית היא שיטת המשטר הטובה ביותר שקיימת, ולא הרע במיעוטו, וויתור עליה הוא מסוכן. והשניה היא שאני חושבת שה"יהדות" כלאום הורסת את ה"יהדות" כדת, ובמקרים רבים מרדדת אותה לרמה של עבודת זרה, משהו שלפחות לפי היהדות, הוא יהרג ובל יעבור. ולמרות שאינני דתיה שומרת מצוות, אני חושבת שיש חשיבות רבה להמשך קיומה של היהדות כדת. אם זה גורם לך להעריך אותי פחות, אני כנראה אצטרך לחיות עם זה.