ישבנו אחד מול השנייה. ידענו במבט שרק גורל אכזר מאוד יכול היה להפריד ביננו כך. אני ידעתי שמישהו קצת עזר לגורל להתממש וזו לא הייתי אני. המבטים הנבוכים לא הפסיקו להתצטלב בחדר. לרגע שכחנו מכל העולם ושקענו אל תוך המבוכה. הרגשתי אותו, את ליבו פועם כאילו היה בתוכי. ליבי השמיע  קולות של ניפוץ גל על פני סלע איתן שנקלע בדרכו. הבטתי בו והרגשתי חום ועם זאת אכזבה. עצמתי את עיניי וחשתי את ידו מלטפת את פניי. הוא העביר את ידו בין תלתליי שכה אהב והרגשתי את עינייו מביטות בי, בוחנות אותי ומרגישות אותי.

 מעולם לא התעלסנו אבל יכולתי לדמיין, לחוש ולהגיע לשיאים חדשים כל פעם...רק במחשבה.

כל אחד אחר שכן חדר את גופי, לא חדר את ליבי כמותו. מעטים הם המקרים שבהם החיבור הוא אמיתי וחזק.

הוא דיבר איתי על חוסר התאמה. היום אני יודעת על מה הוא חשב... יותר מזה אני יודעת על מה לעולם לא הייתי חושבת. המוצא, המצב הכלכלי וכל המסביב היוו רק את התירוץ שהלך סחור סחור, היה זה יותר מזה וזה הדומיננטיות, הכוח שבי שמתנגש בשלו משום מה, כי הוא רצה שכך יהיה. אני יודעת שכוחות שכאלה כשם שחברו יחדיו ברגש יכולים ללכת יחד. אבל אני במחשבה הזאת לבד.

 שמעתי בקולו את הרכות, את הנמיסה כמו של שוקולד המופרד היטב בחריצים שהפכו את המלבן למחולק, קוביות קוביות, לעיסה אחת במגע ממושך של חום אדם.

מצחיק ששיתפנו אחד את השנייה בזוגיות "כאילו" שלנו, זאת המנסה להתהוות אבל תקועה אי שם... מכל מיני סיבות שמעולם לא היו לנו...

חייכתי וחשבתי לעצמי עד כמה רע הוא העולם הזה ועד כמה האלוהים הזה שלי צוחק לי בפנים ונותן לאלו הרעים שרביט שלעולם לא היו מקבלים בעולם מתוקן שנשפט על אמות מידה נכונות ואמיתיות.

 פקחתי את עיניי וחזרתי לצלול מרחוק אל עינייו הרגישות, הלחות והנבוכות. ידעתי שרק לפני רגע התעלסנו, עכשיו שנינו מתלבשים, נבוכים על טעות שאולי עשינו, זאת ששנינו רצינו אבל מעולם לא קרתה. רק בדמיון עשינו את הדבר שחשנו, את האמת שנמנענו ממנה, החיינו את התשוקה רק בדימיון... שלאט לאט אין לו עוד קיר או תומך שיחזיק אותו שם, ושנינו, כן שנינו מתפשרים על אלה שנמצאים מסביב ואיבדו את דרכם אלינו.