גדלתי כל חיי בתוך עולם הדממה. בני משפחתי הינם שומעים ותמיד חשתי חריגה ביניהם. זכורות לי הארוחות סביב השולחן. ניסיתי לעקוב אחרי מהלך השיחה, אך זה היה לא קל... כשניסיתי לברר על מה מדברים, הנידו בראשם ואמרו: "סתם שטויות", "לא משהו מעניין". זה כ"כ תיסכל אותי להרגיש לא שייכת.

הבדידות היתה חלק ממני. הוריי שאפו לשלב אותי בסביבה השומעת ולא יכולתי להרגיש שייכת לשומעים. הייתי חשה נבוכה, כשהילדים היו מדברים ביניהם ולא יכולתי להבין על מה דיברו. כשהם צחקו מבדיחה, העמדתי פנים, שאני מבינה וגם צחקתי. הייתי עוטה על פניי מסכה ושנאתי את הרגעים המביכים הללו.

הבדידות הובילה לרגעים מלאים באומללות. את הדיכאון פרקתי דרך כתיבת שירים נוגים וקריאת ספרים בכל רגע פנוי. הספרים שימשו לי מפלט מהעולם המדכא שבחוץ.

למזלי גדלתי מוקפת באהבה וזה בעצם מה שהציל אותי.

סבתי היתה תמיד בשבילי. היא עטפה אותי באהבה אינסופית. חיכיתי לביקוריי אצלה. תמיד היתה לה מילה טובה אליי, תמיד נתנה לי להרגיש מיוחדת.  היא היתה גלגל הצלה בשבילי במיוחד בגיל 8-12, שאז לא הרגשתי שהוריי נמצאים בשבילי וסבלתי מאד מהצקות מבני כיתתי.

30 שנה גדלתי תחת כנפייה של סבתי ואהבתה השקתה אותי ומילאה את צמאוני לאהבה ולחום.

חודש לפני יום הולדתי ה- 30 נפטרה סבתי האהובה ושוב חשתי גלמודה.

אך הבדידות לא ארכה זמן רב. חצי שנה אחרי פטירתה פגשתי את הנשמה שלי, החצי השני שלי. כשראיתי לראשונה את עיניו, ידעתי ששוב איני לבד.

ברת מזל אני שזכיתי לאהבה כל חיי.

אהבה היא הכל.