בואו נשחק בכאילו. בואו נדמיין לרגע שבאמת העולם (המציאות) שלנו הוא רק תפישה.

אז אם אין מציאות אלא תפישת מציאות אז מה שנותר לי זה להיות היוצר של מציאות של עצמי. 

כדי להיות היוצר של המציאות שלי יש לשבור תפישות ישנות ולהחליפן בחדשות שיתמכו בתפישת המציאות שאני בוחר לעצמי. 

בואו נדמיין שה-אפשרי הוא רק הגבולות שלנו שהופכים למציאות שלנו.  אז מה אני בוחר להיות מציאותי או אפשרי?

האם אני בוחר לפעול מתוך תפישה כי המציאות היא זו שקיימת והוכחה כבר (ניסיון העבר) או שאבחר לפעול מתפישה שקוראת להרחיב ולמתוח כל פעם את הגבולות המציאותי ע"י יצירת אפשרי לפי הדמיון .

חיים לפי הדמיון מאפשרים מציאות אין סופית שתלויה רק בדמיון ובמחוזות התפישה שלנו. 

אז אם כל מה שאני רואה הוא השתקפות שלי ושל הפרשנות שלי, ככל שמודעות שלי תהיה גבוהה יותר כך יגדל הפוטנציאל שלי לפעול וליצור את עולמי מתוך הדמיון והאפשרות. 

נוכל להביא שינוי לחיינו ע"י טרנספורמציה של הדבר היחיד שיש לי שליטה עליו – והוא אני.

שינוי המציאות שלנו ולא שינוי של העולם החיצוני (כי במשחק הזה הוא לא קיים).  

האגו הוא שריד הישרדותי שפועל כמבקר פנימי שומר. עלינו טוב טוב כדי שדברים חדשים לא יכנסו למערכת. כדי שלא נהיה אפילו לשניה אחת באי וודאות, שנראה טוב ויותר מזה שלא נראה רע. 

כאשר נוותר על האגו, השיפוט, הציפיות וההנחות שלנו שמצמצמים לנו אפשרות, נוכל להתחיל ליצור את מציאות חיינו ולפתוח עוד שדה שלם של אפשרויות. בואו (כמובן רק בכאילו...)  לא ננסה לשנות (לשלוט) בשום דבר חיצוני (כי הרי אינו קיים) ונדמיין על מצב שכשנוותר על הרצון לשלוט הדבר זה פשוט יגיע.

היצירה מתחילה ממקום של ויתור על תפיסות ישנות ממקום אוהב, מקבל, בטוח שאומר:"אני לא יודע, אין לי מושג, אני גם לא לחוץ להבין". במקום זה: "אני מעיז, חולם, חווה, עושה. אני רואה עצמי כמקור בכל עניין ומייצר את העולם (המציאות שלי). מייצר מקום של אפשרות".  

אם הגבולות היחידים זה התפישה שלנו

אז אולי עדיף להיות אפשרי ולא מציאותי?

בעצם למה לא?